רוכב אופני המסלול אלון יוגב חווה בשבוע שעבר את שבוע המרוצים הטוב בחייו. רוכב נבחרת ישראל, ששואף להגיע עם הנבחרת למשחקים האולימפיים בפריז, השתתף בבלוק מרוצים בצ'כיה שהתחיל עם שלושה ימי תחרות בוולודרום בפראג, בו צבר ניקוד רב וסיים שישי באומניום (הקרב רב של אופני המסלול). לאחר מכן המשיך לברנו שם המשיך בתחרויות ובין היתר לבש את החולצה הצהובה של המוביל למשך שני קטעים בטור ולודרום והוסיף מקום שני במרוץ הנקודות.
כעת, אחרי סיום רצף התחרויות האינטנסיבי והמוצלח, מסכם יוגב לשוונג את התקופה האחרונה ומספק כמה תובנות לקראת העתיד:
"האמת, מבחינתי הבלוק הזה התחיל לפני חודש בקנדה, הגעתי לגביע העולם האחרון לעונה בכושר מצוין אחרי מרוץ ברמה גבוהה בבלגיה וכמה ניצחונות בארץ, בהרגשה שאוכל לעזור להכניס אותנו לתמונה לקראת המשחקים האולימפיים. אך כגודל הציפיה כך גודל האכזבה ואפילו את המוקדמות לא עברתי. שבוע לאחר מכן מרוץ בינלאומי בארץ, שבו ספק הגוף לא התאושש מהנסיעה מקנדה, ספק הראש לא התאושש כי אני פשוט לא זז".
אלון יוגב לפני הזינוק | צילום: אור דיין
"שבוע מנוחה ונוסעים לצ'כיה. שבעה ימים, שישה ימי מרוץ, 21 מרוצים. ביום הראשון ממש הרגשתי איך מתחרות לתחרות אני חוזר למה שהכרתי לפני קנדה. היום השני היה האומניום CL1, התחרות עם הניקוד הגבוה והחשוב מבין כולם, הייתי חזק והתקפי לאורך כל היום כשבסופה אני מסיים במקום השישי, פיזית יכולתי יותר, טקטית יכולתי פחות. היום השני היה שוב אומניום CL2 שבו הניקוד פחות רלוונטי אבל השדה אותו השדה, הקושי האמיתי באותו היום היה להתחרות כשהראש שואל מי צריך את זה בכלל".
"אחרי יום מנוחה ואיחוד מרגש עם רוכבי הנוער נסענו לברנו לתחרות מסוג אחר, 500+1 (500 הקפות מצטברות בשלושה ימים + עוד הקפת סיום). לאחר שלפני שנתיים הייתה קורונה ושנה שעברה בטח איזה מלחמה שלא אפשרה לי לטוס, סוף סוף יצא לי להשתתף לראשונה. המרוץ הראשון מבין החמישה היה בעל ניקוד UCI ועל זה נתתי את הדגש, השאר מבחינתי היה בונוס".
"במהלך המרוץ הרגשתי שאני ברמה אחרת, מגשר לבריחה, לוקח לה את כל הנקודות ובמידת הצורך מוציא עוד אחת, ולקראת הסוף גם סוגר את מה שמאיים עלי. הגרמני כנראה חשב כמוני וכך גם רכב ולאחר תחרות צמודה שבה הנחתי שהוא זכה, הכריזו עלי כמנצח. בדרך למלון לחשתי לאור דיין שהצטרף אלינו לנסיעה, שלדעתי השופטים התבלבלו בספירה ולאחר כשעתיים אכן תיקנו את התוצאות, אבל לי זה לא הפריע, הטקס כבר היה".
אלון יוגב וסטיב מקיואן | צילום אור דיין
"בערב של אותו היום התקיימה עוד תחרות בה לקחתי את ההובלה ושמרתי עליה עד ליום האחרון. המרוץ היה טקטי מאוד וניכר כי בניגוד אלינו, הרוכבים האחרים מנוסים בלעבוד ביחד במרוץ מהסוג הזה, ניסיתי ללמוד מהם וליישם גם אצלנו. לדוגמא, לפני כל ספרינט הקיפו אותי רוכבים של קבוצה יריבה וממש חסמו אותי והאטו את הקצב, כמו גם התקפות מתואמות שגרמו לי לעבוד מאוד קשה בלי שאני מבין אפילו למה עד שתוך כדי תנועה למדתי את הטקטיקות האלה שלהם".
"בתחרות האחרונה כבר רכבתי מהראש, על אף שהעבודה המעולה של חברי הנבחרת חסכה ממני המון עבודה, הרגליים כבר לא היו כמו ביום הראשון ועל כל נקודה שלקחתי נלחמתי בהתמקמות מאוד אגרסיבית ומעקב אחרי גלגלים נכונים. קשה לתאר את האכזבה בלסיים רביעי תחרות שהובלתי כמעט לכל אורכה, בטח אחרי שהחברים הקריבו את המרוץ שלהם בשביל הניצחון שלי, אבל בסופו של דבר, אלה אולי היו שלושה ימים בלבד אבל תוחלת ועצימות המרוצים הכפילו את ערכם, ומבחינתי אנחנו ב-501 הקפות טובים יותר כרוכבים".
"אם מסתכלים על זה בצורה אובייקטיבית אני באמת חושב שמה שסטיב מקיואן עשה לנו כנבחרת זה יוצא מן הכלל, בתקופה מאוד קצרה הוא הצליח להביא פה כבר כמות יפה של רוכבים לגיטימיים ורלוונטיים למרוצים מהסוג הזה, עד לפני שנתיים לעבור מוקדמות היה הישג אדיר ולעמוד פה ולדבר על פודיומים וניצחונות זה לא רק שינוי פיזי, זה שינוי תפיסתי כנבחרת שמנהל אותנו מול עצמנו ומול כל הענף, מי שנכנס לנבחרת ישראל נתפס כמועמד לניצחון. המון תודה לגיא תימור, נבו שובל, עמית קינן ו-ולאד לוגינוב".
