הישראמן מורכב מספורטאים ולכל ספורטאי יש את הסיפור שלו. להגיע לאילת להתחרות זו משימה לא פשוטה, אבל להגיע במיוחד משיקגו לישראל להתחרות בתקופה הזו זו משימה מורכבת כפליים. על הטיסה משיקגו עלתה ענת גוטפריד-קרמר לפני מספר ימים בלבד והיא תשהה בישראל שבוע בלבד. לישראל היא הגיעה עם בנה עדן ואליהם תצטרף כל המשפחה שלה שגרה בארץ ותבוא לראות אותם.
התחרתה בישראמן גם ב-2010 | צילום: ענת גוטפריד-קרמר
"הכל התחיל בטריאתלון הנשים"
הטריאתלון הראשון שלה היה טריאתלון הנשים בהרצליה בשנת 2007, היא מספרת, "בזמנו עשיתי אימוני ריצה מודרכים והמאמן שלי הציע למצוא לי אופניים להשכרה לתחרות. טריאתלון הנשים היה תחרות מאוד מיוחדת עבורי ונהניתי מכל רגע. אחרי התחרות הזו התמכרתי ועשיתי את כל התחרויות בארץ. לא הייתי ממש טובה בשום דבר – הייתי ממוצעת בשחייה, ממוצעת באופניים וממוצעת בריצה, מאד ממוצעת בסך הכל, אבל היתה לי מוטיבציה כי התאמנתי עם נינה פקרמן שהיא ספורטאית מדהימה וחברה טובה, וגם הייתי חלק מקהילת הטריאתלון בזמנו. הייתי ללא ילדים עדיין ובלי דאגות, וטריאתלון היה הכל עבורי. התאמנתי הרבה, נסעתי לאיטליה לרכיבות, ביליתי כל יום שבת בנס הרים, קפה, חברים, ממש קהילה".
לאחר הלימודים שלה היא נסעה לשיקגו לתוכנית של חצי שנה שם פגשה מאמן ישראלי בשם שרון אהרון ובזכותו לאט לאט החליטה לעשות חצי איש ברזל בפלורידה. "אחד הדברים שאני תמיד אומרת למאמנים שלי זה שהתוצאות שלי הם התוצאות שלהם. אני עושה בדיוק את מה שרשום לי בתכנית, לא יותר ולא פחות. אני שומרת בדיוק על הקצב והמאמץ וסומכת שזה הקצב המתאים לי. התאמנתי הרבה מאד לחצי איש ברזל הראשון שלי ולא חשבתי על איש ברזל מלא".
עם כל המשפחה הספורטיבית | צילום: ענת גוטפריד-קרמר
לאחר תקופה היא שינתה כיוון למרתון ונרשמה למרתון ניו יורק. במקרה, תמיר (כעת בעלה) גם היה רשום למרתון, היא מספרת. "דרך חיפוש ברשימת משתתפים עם פילטר של מדינה, מין וגיל וחיפוש בפייסבוק, הוא מצא אותי והתחלנו להתכתב. אז עוד לא ידעתי שבזכותו אני אשתתף בשתי תחרויות איש ברזל בברזיל ובטקסס, שנתחתן ויוולדו לנו שלושה ילדים ושאף גיע למצב שסתם ככה בלי להתאמן, ארוץ איתו כל הלילה כדי לעזור לו לסיים 100 מייל. תמיר אמר לי לאחר שנפגשנו, כאילו כלום, שהוא הולך לעשות איש ברזל. בגלל שאין מצב שאני נוסעת עד לברזיל לצפות במישהו אחר מתחרה, נרשמתי גם אני ושנינו השתתפנו באיירונמן ברזיל. הגוף הממוצע שלי הצליח לסיים ב-12:08. שנה לאחר מכן, בדיוק לפני החתונה, השתתפנו באיירונמן טקסס גם עם תוצאה מתחת ל-13 שעות תחת השגחתו של המאמן ליאור זך-מאור. לא רע בשביל מישהי ממוצעת ולא רע בגלל שהקאתי בכל מסלול הריצה מהחום. בכל אופן עם חיוך ונוזלים בווריד, סיימתי את התחרות הזאת גם".
"התאמנתי תוך כדי ההריונות"
ענת מספרת כי ב-2012 היא עברה לארה"ב וב-2012 נולד לה בן ואחר כך עוד שני בנות. "התאמנתי תוך כדי ההריונות. אחרי הלידות עשיתי מרתונים וחצאי איש ברזל. פשוט התמדה עם תחרויות למוטיבציה. השינוי הגדול שלי היה כשהתחלתי להתאמן עם מאמן חדש בשם צבי דונת. הוא שאל אותי מה המטרה שלי במרתון שיקגו אבל, לא היתה לי מטרה אז אמרתי לו שאני רוצה להתקבל למרתון בוסטון בגלל ששכנות שלי רצו שם. זה הרגיש כמו מטרה טובה. עם צבי זה פשוט, כל אימון היה עם מטרה לקדם את הכושר. כל אימון עם וטים ומהירויות ספציפיות ומנוחה זה חשוב בדיוק כמו האימון אם לא יותר.
"עם כל דגדוג של פציעה הפסקתי לרוץ שבוע לפחות והתחלתי להוסיף הרבה אימוני מהירות בקצבים שלא הכרתי. קשה בהתחלה ואחרי כמה חודשים… עדיין קשה אבל הקצבים יותר מהירים. זה עבד. אפילו הריצות הארוכות היו עם מהירות כדי להרגיל את הגוף והייתי מוכנה להגיע לבוסטון. אחרי שלא הצלחתי בשיקגו בגלל הגשם, נרשמתי לאינדיאנפוליס חודש אחרי והצלחתי לרוץ מרתון בפחות מ-3:30 שע', והתקבלתי לבוסטון… 'קורונה בוסטון'. רצתי את התחרות הווירטואלית ב-2020 ואחר כך רצתי 3:26 שע' במרתון יוטה, מה שהקנה לי מקום בבוסטון באפריל 2022 וגם ל-2023. אפילו אמי, סנדי קרמר, התקבלה למרתון בוסטון אחרי כמה שכנועים ורצה ב-2021. אני כמובן באתי לצפות. לקח 4 שנים אבל באפריל הקרוב אני ארוץ סוף סוף את בוסטון. מסתבר שאני כבר מעל הממוצע בריצה לפחות".
"לא ממש ידעתי שאני אגיע לארץ עד שהייתי על המטוס" | צילום: ענת גוטפריד-קרמר
היא מוסיפה כי היא יכולה להגיד שעכשיו לקראת גיל 40 עם שלושה ילדים היא יותר בכושר ויותר מהירה מאשר בגיל 29 וזה רק בזכות ההתמדה והידע הנצבר שלה ביחד עם המאמנים. "אף פעם לא פגשתי את המאמן הנוכחי שלי, הוא מדבר איתי כשאני צריכה וכל האימונים מגיעים אלי בטריינינג פיקס. אני פשוט מבצעת – אני low maintenance athlete. ככה זה אחרי 15 שנה עם ילדים והחורף של שיקגו".
מה גרם לך להגיע לתחרות לעשות את החצי ישראמן?
"האמת שכשראיתי שיש חצי איש ברזל בטבריה אני ובעלי נרשמנו. בעלי הגיע לארץ לפניי לארץ ואז הבת שלי היתה עם קורונה. ביטלתי הכל. תמיר בכל מקרה השתתף בתחרות כי כבר היה כאן אבל מכיוון שהוא מכיר אותי הכי טוב שיש ואנחנו מאד דומים, הוא אמר לי להירשם מיד לישראמן – אז נרשמתי. אני לא ממש ידעתי שאני אגיע לארץ עד שהייתי על המטוס. ארה"ב היתה מוגדרת מדינה אדומה, אחר כך כתומה ושמחנו, אבל עדיין הכל יכול לקרות. ברגע שחזרו לנו בדיקות שליליות התחלתי לארוז את האופניים, לילה לפני הטיסה".
"לא רכבתי מחוץ למרתף שלי מאז הקיץ" | צילום: ענת גוטפריד-קרמר
האם הקורונה היוותה בזמן כלשהו מכשול להגעה שלך לישראל?
"אמרתי לבן שלי שאנחנו מתכננים לנסוע, אבל לא נשמח עד שהמטוס ממריא. כשסוף סוף המטוס המריא הסתכלתי עליו ואמרתי לו שהוא יכול להתרגש. הבן שלי, עדן, ראה אותי בתחרויות בעבר ואני רציתי שיבוא בגלל שזה עושה עליו רושם".
יש חששות ומחשבות לקראת התחרות ועל מסלול התחרות הלא פשוט?
"כן, יש כמה דברים. אני לא רכבתי מחוץ למרתף שלי מאז הקיץ וגם אז בקושי. אבל זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים. עם מספיק ניסיון עבר, השרירים והאינסטינקטים חוזרים בצ'יק. כבר עשיתי תחרויות בלי להתאמן בחוץ ודווקא כל כך התרגשתי להיות בחוץ באוויר הצח שהתחרויות עברו מהר יחסית. בשנה האחרונה עבדתי הרבה על שינוי הגוף שלי מבחינת שריר ושומן ואני מקווה שבעלייה אני אקבל יתרון משמעותי מכך. ואם לא אני פשוט אתמיד למעלה.
"מהשחייה אני מתכוונת ליהנות. זה לא כיף עבורי להיכנס למים בהתחלה וזה מרגיש כמו נצח, אבל אני מתכוונת ליהנות מהמים של אילת כמה שאפשר. לא שחיתי המון ושחיתי רק רצוף, בלי סטים מיוחדים. בסוף, המאמץ להשתפר אצלי בשחייה לא שווה את הזמן.
"לריצה אני ממש מחכה ולא חוששת כלל. המרתון ביוטה היה בירידה כך שאני מתורגלת וכרגע זה הענף הכי טוב שלי. סך הכל אני כבר לא מתרגשת ולמזלי, כשהמשפחה שלי שמעה שאני באה, כולם החליטו לבוא לצפות אז אני יותר מתרגשת שבאים לראות אותי מכל דבר אחר. אחרי כל כך הרבה שנים של תחרויות סולו אני מחכה כבר לראות את כל המשפחה שלי בקו סיום. בהצלחה לכולם".
