זה הזמן להירשם לישראמן 2023

עכשיו אני כבר על המטוס לארץ הקודש, רווי חוויות מרגשות וזיכרונות שחקוקים בראש ובלב. חודש של חלום עבר עלי, חלום שקשה להתעורר ממנו.

המסר המרכזי שאני יוצא איתו הוא: החיים זה אהבה.
האהבה שאני נותן וזאת שאני מקבל. האהבה לספורט, האהבה לאתגר, האהבה לאנשים הקרובים ולאנשים המיוחדים שפגשתי בדרך והיו כל כך משמעותיים ביכולת שלי לחוות את הרגע, להתמסר לחלום.

היציאה למסע הזה היתה ידועה בערך שנה מראש, זה איפשר לי להיערך ולהתרגש לקראתו.
יכולתי להגיע להתחרות באי בשתי גישות: אחת, פשוט להגיע ולהתחרות בלי מטרות מוגדרות הישגיות. מצד שני, היה חשוב לי להרגיש שעשיתי את כל מה שיכולתי כדי שאוכל לדעת שנתתי את המקסימום.

הצלחה מבחינתי היתה הידיעה שלא השארתי כלום על המסלול, נתתי הכל, באימונים ובתחרות ובשאיפה כמובן להגיע ראשון מבין הישראלים.

צילום: באדיבות אמיר אלפיה

אני מאמין גדול בהכנה מנטלית, להתאמן כמו שאתחרה, באותם התנאים, על מנת להסיר מקסימום אי ודאות. במקביל, לא לוותר על אימונים בהם אני נכנס לאזורים לא נוחים מבחינת היכולת והוודאות ולנהל את המשברים תוך כדי, משם אני צומח.

לדמיין ולחוות, ממש להרגיש בגוף את האגרסיביות של הזינוק למי האוקיינוס השקט בכל אינטרוול בבריכה באוניברסיטה.

להתרגש מהדמיון של רכיבה בין משטחי הבזלת בחום והלחות הקיצוניים של האי, בזמן שאני מקפיד על תנוחה אווירודינמית על הכביש בין צומת האלה לבית גוברין ב 37 מעולת של אוגוסט ישראלי.

לחלום ולכאוב את המשבר שיבוא באנרג'י לאב במייל 15 בריצה ולנהל אותו בראש בשיפוע הקיצוני בהקפה הרביעית  של הר איתן חודש לפני.

נחתתי בקונה 10 ימים לפני התחרות, היה חשוב לי להתאמן על המסלול, לראות בעיניים, להרגיש את השיפועים, את הצריבה של השמש, את המחנק של הלחות, להתאקלם. הגעתי לקו הזינוק בידיעה שנערכתי הכי טוב שיכולתי, עכשיו רק נותר להתנהל לפי תכנון ולנהל את הרגעים בהם אתרחק ממנו.

בעיות חוזרות באופניים עד הרגעים האחרונים הציפו דאגות, התרוצצות בין מכונאים בארץ ואז בקונה, אלפי שקלים ודולרים כדי לתקן. רגע של שלווה והופ צץ משהו חדש, אין מצב להגיע לצד השני של העולם לתחרות ולהיתקע בגלל בעיה לוגיסטית. ספק ולו הקטן ביותר שמשהו יתפקד לא כשורה באופניים מקשה מאד על השקט הנפשי של ניהול התחרות, למזלי בסופו של דבר האופניים תפקדו מדהים !

"35-39 blue cap"

הכרוז מכריז שיש להיכנס למים, בשונה מתחרות אחרת, הזינוק בהוואי איננו מקו החוף. שוחים 200 מטר עד לקו הזינוק ומשם ממתינים ליריית הפתיחה. אני מנצל דקות של המתנה בעומק כדי להתבונן בדגים דרך השקיפות התכולה של מי המפרץ, להתרכז בנשימות ולעשות מדיטציה קצרה לפני הסערה.

הזמן נעצר, אני מצליח להתמסר, להיות ברגע 6,7,8,9,10… נשימה עמוקה ו…בום. עדר של שחיינים הולמים במים באגרסיביות, אני מפלס את דרכי קדימה, גורף חזק לאחור את המים ואת הכתף של מי שנכנס לקו שלי, אני חש סחף אדיר שמטיס אותי קדימה במהירות, מנצל אותו כל עוד דבוקת השחיינים גדולה והסחף משמעותי. ככל שמתקדמים, נפתחים פערים, הדבוקה מידלדלת, הסחף קדימה יורד ואיתו המהירות.

צילום: באדיבות אמיר אלפיה

ראש חיובי. השאיפה היא לנהל את התחרות ולא שהיא אותך. בשלב השחייה אני הכי רחוק משם, אני מרגיש מינימום שליטה ביחס לרכיבה ולריצה. זה מתבטא בוויסות העוצמה של הפעילות וביכולת להתאושש ממקטעים שמצריכים כמה תנועות חזקות ומהירות כדי "לתפוס רגליים טובות". בעבר הקושי בשחייה היה מכניס אותי למשבר מנטלי, עם הזמן וגם בהוואי הבנתי שפרט למוכנות הפיזית, החשיבה החיובית מאד עוזרת לי להמשיך קדימה. מדהים עד כמה חשיבה חיובית מביאה כוחות מחודשים בניגוד למשאבת האנרגיה בעת שצפים מחשבות טורדניות ושליליות.

החל מהזינוק ועד לקו הסיום, המושג הנאה לא ממש רלוונטי, הריכוז הוא בניהול: עצימות, מספרים, קלוריות, מלחים, נוזלים, טמפרטורה, רוח, מתחרים, יעילות וחוזר חלילה, פוקוס ברמה כזאת, שאם לא הייתי מגיע להתאמן לפני התחרות על המסלול, לא הייתי כלל יודע איך נראה הנוף מסביב. בתחרות אינני מתרכז כלל בדברים שלא קשורים לרוטינה שהצגתי.

חצי שחייה עברה, הגענו לאונייה, מקיפים וחוזרים, כיוון הזרם משתנה, הוא לא מפתיע, כבר שחיתי פה 4 פעמים השבוע, אני מכיר את הטמפרטורה של המים ואת כיווני הזרמים בשעה הזאת של הבוקר. אני מרגיש נוח ויעיל על הרגליים של השחיין שלפניי, הוא עובד חזק עם הרגליים וזה עוזר לי להרגיש אותו מבלי להרים את הראש. לפתע אני שם לב שהוא סוטה מהמסלול, אני נותן לו נגיעה ברגל, הוא מרים את הראש, קולט שהוא לא בכיוון ומתקן, אני מחליט להישאר עליו, אבל להיות ערני לניווט. הוא מייצר לי דראפט טוב ומכתיב לי קצב מהיר אבל לא כזה שיעלה לי בתשישות רבה מדי, במלים אחרות, מהיר וחסכוני.

לפתע נכנס לי מישהו לנתיב, מנסה להידחק בין הרגליים שאני עליהם לביני, "אמיר, תפגין עליונות מול המתחרים, אגרסיביות מנוהלת", אמר לי טל סנונית מאמן השחייה שלי במהלך האימונים. אני מניח עליו את היד, מעיף אותו הצידה באגרסיביות עדינה, מצהיר על כוונות וזוכה מחדש ברגליים של השחיין מולי. אני מרים ראש, רואה את קו היציאה מהמים, הוא נהיה ברור ככל שמתקרבים מתכנסים חזרה לתוך המפרץ, הפיר.

שטח החלפה ויוצאים לרכיבה

זהו, חלק ראשון עבר, רץ לאופניים, מחליט על ריצה בינונית ולא מהירה, אני רוצה לתת לגוף להירגע, להוריד דופק. קצת התגוששות כתפיים בדרך לאופניים עם אנשים שעושים את ההחלפה בהליכה, זה המחיר של היותי שחיין בינוני, "סורי, סורי, אקסקיוז מי". חוצה את קו העלייה ומקפץ על האופניים, הם כבר על ההילוך הנכון, ממתינים לטיפוס הקטן והתלול שביציאה משטח ההחלפה.

הרכיבה נפתחת במקטע קצר בתוך העיר שהופך להיראות כמו קריטריום, תחרות אופני כביש. כמות עצומה של רוכבים, פונים באגרסיביות בין העליות והירידות התלולות של קונה, חלק מתרסקים כי לא חישבו נכון את המהירות בכניסה לפנייה והקהל מסייע להם להמשיך בזריזות. אדרנלין בכל הגוף, העידוד, המעבר לרכיבה, חש בחלום אבל נזהר לא ללחוץ חזק מדי, לא "לשרוף גפרורים". אני רוכב מהיר אבל לא לוקח סיכונים מיותרים, נפילה עכשיו לא שווה את זה, יש עוד יום ארוך.

הקהל, חברים, משפחות, אתלטים, אתלטיות מעודדים בקולי קולות, אני מתרגש מהמעמד, חש צמרמורת כשמישהו מזהה אותי וקורה בשמי. הפנים מכוסות בקסדה והמשקף אבל החליפה הייחודית עם הדפסת פרחי ציפור גן עדן בסגנון הוואי, בצבעי שקיעה ועם מגן דוד על הלב שעוצבה ונתפרה עבורי על ידי Jinga מקלה על הזיהוי.

צילום: דן קוני

זהו, יצאנו מהעיר, נרגעה ההמולה, נכנסים למוד רציף – קרוז קונטרול, מקסימום אווירודינמיקה ומהירות, מינימום כוח. האימונים עם אילן אולמן בימי שלישי בבוקר בלטרון, עשו את העבודה. 5:15 בבוקר אני כבר על האופניים, אילן ברכב, ואני 5 ס"מ מאחוריו, מתכנס לתנוחה על האירובר, טיפה מרים את הראש לצפות קדימה, חוטף את הרוח לפנים והעצימות קופצת פי שניים, מבין את המסר וממהר לחזור לתנוחה. "אמיר, אתה עוד תרכוב איירונמן ב-40 קמ"ש" הוא אומר.

האימונים עם אילן התחילו קצרים "שעה על הרכב" והתארכו כל שבוע ככל שהתוכנית התקדמה. למדתי להבין כמה התנוחה והיעילות בדיווש והעברת הכוח בתזמון הנכון הם קריטיים. לאימונים הצטרף גם אריאל אגרון, האיש והלב ויחד אני, הוא ואילן הבאנו את עצמנו לקצוות של כאב שלא הכרנו עד עכשיו, כאב של התפתחות. ההתפתחות באה לידי ביטוי בביטחון רב ביכולת הרכיבה שלי, הכרתי את הגבול העליון, כמה אפשר ללחוץ מבלי לשלם על כך ביוקר בריצה.

שיירת רוכבים אין סופית בגבעות הבזלתיות של קונה. אני רוכב במהירות, הראש מוכן מטה, העיניים מציצות קדימה. לפתע אני מזהה את ירדן ברק, הוא מזהה אותי ואנחנו מתחילים לדרבן אחד את השני ללא מלים, פעם הוא בורח קדימה ופעם אני, התנצחות בריאה שעזרה לנו לנהל רכיבה יעילה ומהירה עד לירידה לריצה. שלטתי ביכולת, הכרתי את המסלול, דאגתי לשמור על הגוף בטמפרטורה ובמאזן נוזלים קלוריות שהרגיש מדוייק והתבסס על אלפי קילומטרים של אימונים.

אני רגיל להתאמן לבד בסופי השבוע, שעות רבות של שיח פנימי בין לקיה, בית גוברין, לכיש, קיבוץ האון או מבוא חמה. לחלופין וקשה לא פחות, אימונים של שעות רבות על הטריינר בבית כשמחוגי השעון נראים כאילו זולגים לאחור. בתחרות אתה מוקף במאות רוכבים, יש אינטראקציה, יש מתח, הרכיבה פשוט טסה, 180 ק"מ, 4 שעות ו-50 דקות כאילו לא היו.

צילום: דן קוני

יורדים לריצה

אני וירדן ברק יורדים לריצה יחד, הוא פותח מהר ואני מחליט להתחיל רגוע. באימונים על האי החלטתי לשים את השלוקר בשטח ההחלפה כדי לאפשר לעצמי לשתות יותר, הכוסות בתחנות השתייה לא מספיקות וקשה לשתות הרבה תוך כדי ריצה. התחרות בהוואי מוכרעת על היכולת להתנהל בתנאי החום – מאזן נוזלים לא תקין ואתה "Game over" כמו שאומר ליאור זך-מאור, עוד היכרות חשובה, אבן דרך בדרך שלי לפה. הבטחתי לעצמי 500 מ"ל נוזלים שנגמעו כבר בחמשת הקילומטרים הראשונים ונתנו לגוף רעננות ששמרה עליו בהמשך.

בדומה לרכיבה, קטע הריצה בעיר מאוד מעודד, מלא אנרגיות מהקהל שהופך את העלייה התלולה של רחוב פלני ללא מורגשת. ואז יוצאים מהעיר, כבר כמעט צהריים והחום עולה, רוח פנים מאטה את הקצב אבל שומרת על אוורור של הגוף. למזלי החלטתי לצאת לריצה עם חליפת הטריאתלון ולא להחליף לבגדי ריצה, החליפה הצמודה אפשרה לי לדחוף לתוכה כמות קרח נכבדת בכל תחנה ולשמור על טמפרטורת גוף תקינה בחום והלחות שרק התעצמו.

המשקה האיזוטוני שחולק בתחרות היה דוחה, אבל לא רציתי להתבסס רק על מים ולכן שתיתי הרבה ממנו. רציתי לקבל עוד קלוריות ומלחים. המחיר היה כאב בטן ועצירה לשירותים, דבר שלא קרה לי בעבר. לפי התוצאות בשירותים, הבטן מאוד לא אהבה את האיזוטון. לא נוראי אבל לא נוח, משברון, עוד משהו שכבר הכרתי ותרגלתי באימונים – להמשיך גם כשהבטן לא במצב טוב.

מהארץ יצאתי עם תזונה מלאה לתחרות: חטיפים, ג'לים, טופי הכל לפי פרוטוקול שעוצב מניסיון רב באימונים. למרות שלא עליה התבססתי, אבל גם את התזונה שחולקה בתחרות היה חשוב לי לתרגל מראש ולכן רכשתי כמות מיד כשנחתתי באי כדי ללמוד את המרקם וההשפעות. הכרתי ג'ל שונה ונוח לשימוש שאני בהחלט חושב שישמש אותי בעתיד.

צילום: אמיר אלפיה

הנה מגיעים למאני טיים, אנרג'י לאב, המקום בו הקושי מגיע לשיא, ירידה ארוכה מהכביש הראשי אל החוף וחזור על אותה הדרך בעלייה. הרוח משתנה, השיפוע מתפתח ועולה והרגליים מתחילות לגמגם, "אולי אעבור להליכה?", אני אומר לעצמי. הרגליים מגמגמות והראש נכנס לפעולה, מביא את כל מה שיש לו בארסנל כדי להתמודד עם המשבר, לא משברון, משבר. אני אוגר כוחות, "כבר הייתי שם ויצאתי מזה" אני אומר לעצמי.

"הכאבים בעלייה בקילומטר ה-38 של מרתון ירושלים בפעם השלישית שעשיתי אותו".

"המעבר למישור אחרי הירידה בכיכר מרידיאן בקילומטר 12 בריצה בישראמן המלא בפעם השנייה שעשיתי אותו".

"הניצחון ושיא אישי בהקפה ה 13 בהדר יוסף באליפות ישראל ב 5000 מטר, כשזהבה צורחת עלי להגביר".

"הייתי בכאב הזה, אני מכיר אותו".

"תנהל משברים תוך כדי תנועה" אמר לי גל תיכון לפני התחרות, זה נכנס לי לראש.

המשכתי בתנועה עד שעליתי חזרה לכביש הראשי ופניתי חזרה לכיוון העיר. שם משהו קרה: אולי זאת היתה הרוח גבית שנתנה דחיפה פיזית ומנטלית, הרגליים חזרו לתפקד. הצלחתי לייצר מהירות מחדש ולהיכנס ללופ חיובי שרק התעצם "עוד 10 ק"מ", "עוד 9 ק"מ" אני צורח בכל קילומטר, והמתחרים שאני חולף על פניהם מסתכלים עלי במבט מוזר. אני מעודד אותם להמשיך ודוהר קדימה, מדמיין את קו הסיום ומרגיש את המוטיבציה עולה ומתעצמת.

זהו, קילומטר אחרון, פניות חדות בתוך העיר בדרך לחלום הזה, לרגע שכל כך דמיינתי, לרוץ על עלי דרייב האייקוני, על השטיח הממותג בדרך לשער הסיום של המסע הזה שהיה כל כך מפתח ומרגש, אחרי 5 שנים של ברזל.

אני מרים את הידיים לשמיים: 9:28 שע' של חלום שעוד לא ממש התעוררתי ממנו אפילו עכשיו ב-15 שעות של טיסה מלוס אנג'לס לארץ, 15 שעות על טיסה שמחזירות אותך בבום מהחלום האמריקאי לארץ הקודש.