בימי קורונה כמו בימי קורונה, שוחחתי עם מקס מעבר למסך מחשב בשיחת זום. יכולנו לקיים את הראיון הזה בטלפון, אבל משהו בי רצה להביט בעיניים של אדם שבחר בחיים למרות האובדן הגדול שפקד אותו. כשנפתחה המצלמה, ישב מולי בחור מצויד בחיוך מהסוג שלא משאיר אותך אדיש. שוחחנו בשקט לכמה דקות ואז לפריים נכנסו בשמחה שני ילדיו הנוספים, פלא ומנור וברקע קולה של הסבתא שהגיעה כדי להנות מהנכדים. ראיון בין ארוחת ערב למקלחות.
קראתי בכמה מקומות שעד התאונה לא עשית שום ספורט, איך אתה מסביר את זה?
זה נכון מאוד. הספורט היחיד שלקחתי בו חלק היה כדורסל בבית הספר היסודי ובכיתה ז' כבר נטשתי גם את המעט הזה. בתור ילד סבלתי מאסטמה שלא סיים אפילו את ריצת ה-2000 הזו שכולם משלימים בקלות בבית הספר. אחרי המוות של יעלה, אני הייתי אדם מת. נסי לדמיין אדם בתוך ארון מתים שזה למעשה הגוף שלו. ככה אני הייתי בתוך הגוף של עצמי במשך שלושה חודשים. יש אנשים שחיים ככה את כל החיים שלהם ואני החלטתי שאני חייב לעשות שינוי.
מקס עם בניו מנור (מימין) ופלא. צילום משפחתי
"הכי קל זה ליפול, כולם ציפו שאני לא אצליח להתרומם"
"גם אם הם לא אומרים לך את זה בפנים ובקול רם, לכל האנשים סביבי ובכלל לטבע האנושי יש איזה קבעון לגבי אובדן, השאלה התמידית של איך בכלל ממשיכים לחיות אחרי כזה דבר? ועוד יש בבית ילד עם צרכים מיוחדים שזה גם אתגר בפני עצמו. כל האנשים מסביב היו בטוחים שכאן נגמרו החיים שלי ושאני בחיים לא אצליח להתרומם מכזה דבר. את השינוי שהרגשתי שאני חייב לעשות, הרגשתי שיהיה הכי נכון להתחיל דווקא דרך ספורט. חברה טובה שלי שהיא גם קואצ'רית בעצמה אמרה לי: מה קורה איתך מקס? בוא תתחיל לחזור לחיים. תתחיל לחזור לעבודה ותנסה לעשות קצת ספורט. אז החלטתי להתחיל לרוץ".
"הודעתי לכולם שאני יוצא לרוץ"
"הריצה היתה כל כך קצרה, 1.400 ק"מ בלבד, זה היה ב-14/4 חודשיים וחצי אחרי התאונה. אני דאגתי שכולם ידעו, החברים, השכנים. התלבשתי סיפרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע ואז אחרי הריצה כשכולם שאלו אותי "נו מתי זה קורה מתי אתה יוצא?" עניתי: כבר חזרתי. מרוב שזה היה קצר הם בכלל לא שמו לב שיצאתי. ואז יצאתי שוב ושוב וראיתי שאני פשוט מקבל כוח מהריצה הזו. כמה שזה מעייף, כמה שזה קשה, זה בנה אותי כל יום עוד קצת".
לא הרגשת שאתה איפשהו אפילו מטאפורית רץ ובורח מהאובדן של יעלה, מהקושי בבית?
"זו שאלה מעניינת, על ההיבט המטאפורי לא חשבתי מעולם אבל אני חייב לציין שהריצה היתה באמת נטו ריצה. כן, זה אפשר לי להתרכז, לנקות את הראש, לצאת קצת מהבית שמן הסתם התמודד עם המצב והמציאות המורכבת שלנו. לא ברחתי משום דבר, אני חי לצד המוות של יעלה בכל יום, זה לא ישנה גם אם אני ארוץ 300 ק"מ. כשהבנתי שיש כאן משהו גדול, פשוט הגדלתי את המרחקים בכל יום. לאט לאט הפכתי מאדם שאין לו שום רקע או אפילו רצון לעסוק בספורט, להיות אחד כזה שכל הפוסטים שלו קשורים בריצה, רץ מרתון ועושה טריאתלון. התחושה של אחרי הריצה גרמה לי להבין שהכל קטן עלי, שאין דבר שאני לא יכול לעשות למרות הכל. אחרי שחציתי כל אתגר שהצבתי לעצמי בתחום הריצה, התחלתי לשלב רכיבה על אופניים בכל יום. רכבתי הלוך ושוב לעבודה מרמת גן להרצליה וחזור והבנתי שנשאר לי רק עניין השחייה ואני כבר יכול להתכונן לטריאתלון" מקס אומר לי בחצי צחוק, אבל הוא רציני לחלוטין והוא עשה גם את זה.
"הבנתי שנשאר לי רק עניין השחייה ואני כבר יכול להתכונן לטריאתלון" צילום: חגית ברודסקי
אבל חייבים להיות רגעים של שבירה, אתה נשבר לפעמים?
"בטח שאני נשבר. וחשוב לי מאוד לשתף גם ברגעים האלו. לא הכל בחיים שלי זה מרתונים שסיימתי בהצלחה והחיוך שאת רואה עכשיו. אני מאמין שזה גם מה שמי שקורא אותי ברשתות החברתיות, אוהב. אני אמיתי עם כולם, לרע ולטוב. אני משתף בקשיים שלי, בכאב כמו שאני משתף בהצלחות ובשמחה. תראי, בסוף היום יש כאן התמודדות לא פשוטה, נוסף על זה, עד לפני שנכנסתי לזוגיות החדשה שלי היתה לא מעט בדידות. אתה רץ על המסלול שבין עבודה, לניהול הבית גם בהיבט הכלכלי, לדאוג לעוד שני ילדים שאחד מהם עם צרכים מיוחדים כשמעל לכל מרחף אובדן כל כך גדול. אז בסוף היום כשכולם כבר ישנים לפעמים יש רגעים כאלו של שבירה וקושי, אבל מחר זה יום חדש ואני בוחר בחיים בכל יום מחדש, אחרת מה זה שווה כל זה?"
"במנטליות שלנו בבית רוסי, הדברים בדרך כלל מסתדרים לבד. אצל מנור זה לא קרה"
"בגיל 7 חודשים, האחות בטיפת חלב שלחה את זוג ההורים הטריים הביתה עם בנם מנור ואיתו מכתב הפנייה דחוף למכון להתפתחות הילד. במכתב הוסבר שמנור עדיין לא מבצע פעולות בסיסיות לגילו כמו להתהפך ולהתיישב ושיש לבדוק נוירולוגית את המקרה. מיד התחלנו בטיפול פיזיותרפיסטי אינטנסיבי במשך שנה ולאט לאט הבנו שאין התאמה בין קצב הטיפול וההשקעה בתהליך לבין מצבו של מנור והוא לא מתקדם כפי שציפו. מצד שני ההורים שלי מברית המועצות, גידלו אותי במנטליות כזו שהכל יהיה בסדר, הוא יגדל ויהיה כאן איזה "יישור קו" אבל זה לא קרה. בסופו של דבר מנור אובחן בסוג של שיתוק מוחין, זה למעשה חלק במוח שאחראי על הנושא של שיווי משקל ותכנון תנועה – החלק הזה מנוון אצלו".
היום הנורא בחייו
בחיים כמו בחיים, הכל עניין של פרופורציה. מקס ורעייתו לשעבר חוו זאת על בשרם. לאחר שבנם הבכור מנור אובחן, הם וודאי לא חשבו שרגע אחד בנמל תל אביב, יעמיד את האבחנה הזו באור אחר לגמרי. התאונה שבה נהרגה יעלה מצערת כמו כל תאונת דרכים, אך במקרה הזה מדובר ברצף אירועים קצר, חריג וטראגי שהביא למותה של יעלה. בשעה שטיילה עם אמה ואחיה התינוק בנמל תל אביב, מעדה יעלה ז"ל ובאותו הרגע פגע בה רכב והרג אותה במקום. באותה השעה מקס היה בבית הספר בישיבת בצוות שבועית כמדי שבוע, כשהוא מקבל שיחת טלפון מאישתו באותם ימים, ולטלפון עונה גבר שמבקש ממקס להגיע לנמל תל אביב כי אישתו נפצעה בתאונה. כבר בדרך לנמל, המסלול מתעדכן והוא מתבקש להגיע לבית החולים. בקבלה של בית החולים בחדר המיון מקס שואל על אישה שהגיע אחרי תאונת דרכים למיון, ונענה בשלילה. רק כשהוא מציין שיחד עם אישתו היתה גם ביתם הקטנה ובנם, מתחלפת ארשת פניה של אותה אחות ברגע אחד והיא אוחזת בידו של מקס ומלווה אותו לחדר הטראומה שם הוא מקבל את הבשורה שתשנה את חייו לנצח.
עם ביתו יעלה ז"ל
ועם כל האתגרים האלו אתה עדיין יושב מולי ומחייך אפילו בעיניים
"הכל עניין של החלטה ובחירה. יכולתי להמשיך בחיים שלי כמו שהם, לזוז על אוטומט כל יום, אבל בחרתי בדרך אחרת וחלק מהשינוי המקצועי שלי היה גם לסחוף אחרי אנשים אחרים ולהראות להם שיש דרך אחרת".
אחרי שנים במערכת החינוך מקס בחר בשינוי מסלול מקצועי והחליט לקחת איתו את כל הידע והניסיון שבחינוך, ולשלב אותו עם לימודי אימון אישי. מקס מאמן היום מבוגרים ונוער, ולכולם הוא משלב בתהליך הקואצ'ינג גם ספורט. לשלב הליכה עם הכלב או ריצה, הכל רק כדי לזוז ולהבין שלספורט במצבים מורכבים שכאלו, יש השפעה אדירה על השיקום שלנו, על ההצלחה והמוטיבציה לשנות.
ביום חמישי הקרוב, בתאריך ה-4/2 בשעה 08:00 יתקיים מרוץ עצמאי לזכרה של יעלה בנמל תל אביב ובסיומו יישא מקס דברים לזכרה, כשהוא מוקף אהבה מאנשים שאת רובם כלל לא הכיר עד אותו יום נוראי. אנחנו נהיה שם ללוות אותו, מוזמנים להצטרף אלינו. כל הפרטים בלינק.
מכירים עוד סיפורי השראה ? שלחו אותם אלינו למייל [email protected] ונשמח לחשוף אותם באתר
מקס אתה אדם מרגש!
תודה על הכתבה
מקס הוא אחד המדהימים, הקיימים עלי אדמות. מקס הצליח בגבורה עילאית מכאב כה גדול ונוראי לא לשקוע ולהמשיך לחיות, חיים הכי טובים שיש. לעולם לא אשכח את היום המקולל הזה, את הדאגה לך, מה יהיה, איך תתגבר, איך חיים בכלל…..ואתה הוכחת, שהחיים חזקים מהכל ואתה גיבור מעל הכל.
אוהבת אותך המון, זוכרת את יעלונת הבובה לעולם ושולחת נשיקות למנור ולפלא!!!