העיתונאית האמריקאית סאלי ג'נקינס פרסמה אתמול (שלישי) מאמר ב"וושינגטון פוסט" שעוסק בבריאות הנפש של הספורטאים האולימפיים האמריקאים. בתחילתו היא כתבה שאפשר היה לצפות שספורטאים אולימפיים שמייצגים את ארצות הברית מטופלים יותר טוב בתקופה זו אחרי כל כך הרבה בעיות שקרו בעבר הלא רחוק.
אנחנו ראינו רק את המדליות, לא את מה שקורה בפנים. מייקל פלפס | צילום: Fernando Frazão
עוד כתבות בנושא
רוצים להימנע מלחץ כרוני ודיכאון? תתחילו לשחות
מה אנחנו יודעים על הקשר בין ספורט ודיכאון?
למה עדיף להיות ספורטאי בקבוצה כדי לא לשקוע בדיכאון?
במשפט השני היא הזכירה שמתנהלת כיום תביעה נגד הוועד האולימפי האמריקאי בנושא הטיפול שלהם בהפרעות נפשיות, וציינה שלפי הנתון הזה כנראה שאין שיפור ועל אחת כמה וכמה כשמתקשרים למייקל פלפס, גדול הספורטאים האולימפיים האמריקאים שזכה בסך הכל ב-23 מדליות זהב אולימפיות. הרי פלפס חשף שהוא סבל מדיכאון במקביל לזכיותיו בכל התארים הכל כך מרשימים כשבמרכז 8 מדליות זהב במשחקי בייג'ינג 2008.
"כלום…זה מה שקיבלתי מהם", אמר פלפס לעיתונאית כשנשאל לגבי היחס שקיבל מהוועד האולימפי האמריקאי, "כמה זמן אני יכול להמשיך לשבת בשקט? אני יכול לשמור על שקט כמה זמן שאת רוצה, כי זה בדיוק מה שקיבלתי מהם". פלפס הוא אחד מספורטאים אמריקאים רבים סבלו מהפרעות נפש שונות. במאמר הזה הוזכרה גם ספורטאית החורף (גולשת סקלטון) קייטי אולנדר שסבלה מהתקפי חרדה לאחר שמצאה את חברה לנבחרת סטיבן הולקומב ללא רוח חיים בעקבות מנת יתר וטענה שהוועד האולימפי האמריקאי גרם לה להרגיש כמו מצורעת.
במאמר נטען כי גם כיום וגם אחרי פרשת לארי נסאר (רופא נבחרת ההתעמלות האמריקאית שהתעלל מינית בספורטאיות) המערכת עדיין גורמת לספורטאים לחשוש מההשלכות במידה והם מתלוננים או מגלים סימנים של מצוקה נפשית.
בנוסף, וויליאם מוראו שהיה אחראי על רפואת הספורט בוועד האולימפי האמריקאי הוא זה שמגיש את התביעה נגד הוועד אחרי שפוטר מתפקידו. הוא טוען שפוטר בגלל שלחץ יותר מדי בנושא הטיפולים בבעיות הנפשיות של הספורטאים. הוא טען שהוועד האולימפי האמריקאי אינו עומד בסטנדרטים לטיפול בספורטאים שפיתחו נטיות התאבדות וגם יש לו דוגמה בדמות רוכבת האופניים קלי קייטלין ששמה קץ לחייה במרץ 2019 והוא היה זה שהזהיר את הוועד האולימפי האמריקאי עוד לפני שזה קרה.
מייקל פלפס מקווה שהמאבק שמנהל מוראו בבית המשפט יחשוף את מה שהוא מכנה ההזנחה של הוועד האולימפי האמריקאי ברווחה של הספורטאים מבחינה פסיכולוגית. הרי התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב צעירים בגילאים 15 עד 24 בארצות הברית. פלפס, שעובד בשנתיים האחרונות על סרט דוקומנטרי שעוסק בנושא, חושד כי עד 70 אחוז מהספורטאים האמריקאים סובלים מדיכאון תקופתי. לדעתו הלחצים הבלתי שגרתיים שהספורטאים עוברים עשויים להפוך אותם לרגישים יותר לעומת בני גילם בעוד שהוועד האולימפי האמריקאי כמעט ואינו מציע משאבים להתמודדות.
עכשיו הוא מתכוון להציל אחרים. מייקל פלפס | צילום: Bryan Allison
"אני לא יכול להצביע על שום דבר שהם עשו לטובת בריאות הנפש שלנו", אמר פלפס, "רבים מאיתנו מרגישים ככה ואנחנו מרגישים שהם לא עושים שום דבר בנדון. אני מאמין שהם דואגים לנו רק כשאנחנו שוחים טוב או מתחרים טוב".
לטענת פלפס וספורטאים אמריקאים אחרים, תפקידם של הפסיכולוגים שמציעים להם להיפגש אתם כחלק מהמעטפת הוא בעיקר לשפר ביצועים תחת לחץ, לא להתמודד עם הבעיות עצמן. "תמיד פחדתי להגיד מה עובר עליי. חשבתי שאני לא יכול לעשות את זה כי אז כולם ידעו. איך אפשר להרגיש בטוח ככה?".
פלפס היה מודע מדי מכדי לבקש עזרה, עשה את העבודה שכולם ציפו ממנו כספורטאי, וחיפש את הדרכים לפרוק את כל מה שהפריע לו. "כל מה שיכולתי לעשות היה למדר, וזה ממש לא בריא", אמר פלפס והוסיף: "ב-2014 זה הוביל אותי למצב שלא רציתי לחיות יותר".
פלפס גם סיפר שאחרי ראיון במרץ 2018 בו חשף את הבעיות הנפשיות איתן התמודד והפציר בטיפול יותר טוב בספורטאים, התגובה היחידה שקיבל מהוועד האולימפי האמריקאי היתה מייל ממנהל השיווק לסוכנו של פלפס, בו נכתב כי הוועד השיק תכנית להתמודדות עם דיכאון וצוין שפלפס היה מודע לזה.
אבל פלפס עצמו טוען שדברים שקורים גם היום מטרידים אותו מאוד וממקומו מה שהוא מתכוון לעשות זה להילחם למען אחרים, "זה שובר לי את הלב, אני עושה כל שביכולתי להציל חיים, גם של ספורטאי אחד. מישהו צריך לעשות את זה".
