אחרי ניסויים על עכברים, סוסים וגם בני אדם, חוקרים הצליחו למצוא סוגים של פעילות גופנית שמדכאים את התאבון וניסו לבדוק למה? השאלה שהנחתה אותם היתה מדוע יש פעילויות שמרעיבות אותנו ולמה אנחנו לא מעוניינים לאכול אחרי פעילויות אחרות?

מתאמנים הרבה ועדיין מעלים במשקל? יכול להיות הגיוני | צילום: shutterstock

עוד כתבות בנושא 
האם צריך לאכול אחרי ריצה גם אם לא רעבים? 
כיצד חלבונים בארוחת הבוקר יכולים לסייע לירידה במשקל? 
איך ספורטאים יכולים לרדת במשקל? 9 דרכים מבוססות מדע 

במחקר חדש שפורסם ב-Nature, טוען צוות מדענים בינלאומי שהתשובה טמונה בחלקה בפעולות של מולקולה בודדת שנוצרת לאחר פעילות גופנית ועשויה להפחית את תחושת הרעב. המולקולה, שנמצאה בדמם של עכברים, בני אדם וסוסי מרוץ – הופיעה בשפע אחרי אימונים מפרכים לעומת אימונים קלים, מה שמרמז שפעילות גופנית קשה יכולה להיות מפתח לשליטה בכמות שאחנו אוכלים לאחר מכן.

הקשר בין כושר לאכילה עלול להיות בעייתי. מחקרים הראו שאנשים שמתחילים להתאמן מבלי לנהל את צריכת הקלוריות שלהם, בדרך כלל יורדים במשקל מעט אם בכלל, והם גם עשויים לעלות במשקל. שפע של גורמים משפיעים על זה כולל הכושר הנוכחי, מסת הגוף, התזונה, המגדר, גנטיקה, קצב חילוף חומרים ואפילו התזמון של הפעילות הגופנית. כמה ניסויים, אם כי לא כולם, מצביעים על כך שאימוני בוקר עשויים לשרוף יותר שומן לעומת מאמצים שנעשים מאוחר יותר במהלך היום.

גם התיאבון חשוב. אם אתם מרגישים רעבים בשעות שלאחר האימון, אתם יכולים בקלות לצרוך יותר קלוריות ממה ששרפתם. אבל מה שבאמת גורם לתחושת הרעב, או לא, אחרי האימונים זה משהו שנותר בגדר תעלומה. במשך עשרות שנים מדענים הכירו חומרים שונים כמו ההורמונים לפטין וגרלין, שמגיעים למוח וגורמים לנו להתעניין יותר או פחות באכילה. מחקרים מראים שפעילות גופנית משנה את רמות החומרים האלו, אבל כך גם הרגלי התזונה והשינה. יש חוקרים שהחלו לתהות האם יתכן שיש איזושהי תגובה ספציפית לפעיות גופנית שמשפיעה על התיאבון.

אז מדענים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, מכללת ביילור לרפואה, אוניברסיטת קופנהאגן ומוסדות אחרים, השתמשו בטכניקות חדשות שפותחו כדי לחפש מולקולות שהופיעו בכמות גדולה יותר בדם לאחר פעילות גופנית. הם התחילו עם עכברים, והעמידו אותם על הליכונים זעירים כדי שירוצו במהירויות שהולכות וגדלות עד שיהיו מותשים. הם שאבו דם לפני ואחרי הפעילות, ואז השוו את הרמות של אלפי מולקולות בדם של העכברים.

מולקולה אחת בלטה יותר מכולן. זו מולקולה שציינו בעבר בכמה מחקרים על חילוף חומרים ופעילות גופנית, אבל לא היה יותר מדי מידע על הכימיה והתפקוד הביולוגי שלה. המדענים גילו שהמולקולה החדשה הזו – תערובת של לקטט וחומצת האמינו פנילאלנין, נוצרה ככל הנראה בתגובה לרמות גבוהות של לקטט המשתחררות במהלך פעילות גופנית. הם קראו למולקולה lac-phe.

החוקרים שיערו כי lac-phe עשוי להיות קשור לאיזון אנרגיה לאחר פעילות גופנית, שכן התאים בדם ובמקומות אחרים היוצרים אותו מעורבים באופן נרחב בצריכת אנרגיה ובמסת הגוף. הם חשבו שאולי זה משפיע על התיאבון. כדי לבדוק את זה, הם נתנו תוספת של lac-phe לעכברים שמנים, שבדרך כלל אוכלים בהתלהבות. צריכת האוכל שלהם ירדה ב-30 אחוזים. הם כנראה היו פחות רעביםעם התוספת של ה-lac-phe.

לאחר מכן החוקרים חזרו לניסוי. הם גידלו עכברים שייצרו מעט, אם בכלל, lac-phe, וגרמו להם לרוץ על הליכונים חמש פעמים בשבוע במשך מספר שבועות. לאחר כל ריצה, הם אפשרו לעכברים כמות גדולה של מאכלים עתירי שומן שהם רצו. בדרך כלל ריצה עוזרת לעכברים למנוע עלייה במשקל, אפילו בתזונה עתירת קלוריות. אבל החיות לא הצליחו לייצר מספיק lac-phe כשהן נפוחות, ולכן הן אכלו יותר ועלו במשקל בכ-25 אחוזים לעומת קבוצת הביקורת. נראה כי lac-phe היה המפתח לאופן שבו פעילות גופנית מאומצת עזרה לעכברים להימנע מעלייה במשקל. בלעדיה, אותה פעילות גופנית היתה גורמת לאכילת יתר.

אחרי אימון כזה, תהיו ככל הנראה פחות רעבים | צילום: shutterstock

לבסוף החוקרים בדקו lac-phe ביצורים מתאמנים אחרים. הם מצאו אותו לראשונה בדמם של סוסי מרוץ ברמות גבוהות בהרבה לאחר ריצה קשה. אחר כך הם ביקשו משמונה צעירים בריאים לבצע שלושה אימונים: 1. רכיבה על אופניים במשך 90 דקות בקצב נינוח. 2. הרמת משקולות. 3. ספרינטים של 30 שניות על אופניים נייחים. רמות ה-lac-phe בדם היו גבוהות אחרי כל אחת מהפעילויות, אבל הגיעו לשיא אחרי אימון הספרינטים, כשבמקום השני היה אימון המשקולות. האימון הממושך והעדין יותר הפיק את הרמות היותר נמוכות של המולקולה. במילים אחרות, ככל שהפעילות הגופנית אינטנסיבית יותר, כך נוצר יותר lac-phe ולפחות אצל עכברים, נראה שזה גורם לירידה בתיאבון.

"התוצאות מרתקות ומוסיפות מימד חדש לחשיבה שלנו על פעילות גופנית ו-ויסות משקל גוף", אומר ריצ'ארד פאלמיטר, פרופסור לכימיה באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל ומומחה לנוירוביולוגיה של התנהגות, שלא היה חלק מצוות המחקר.

"תמיד ידענו שמפת המולקולות שנראו כמווסתים את התיאבון כגון לפטין וגרלין, לא היתה שלמה, והמולקולה החדשה היא תוספת חשובה לרשימה הזו", אומר בארי בראון, המנהל הבכיר של מעבדת המחקר הקליני לביצועיים אנושיים באוניברסיטת קולורדו סטייט, החוקר פעילות גופנית ושליטה במשקל. גם הוא לא היה מעורב במחקר החדש.

בהנחה שתהליך זה אכן עובד אותו דבר אצל בני אדם, הגילוי של lac-phe מספק לקח שימושי. "אם ברצוננו להימנע מבולמוס לאחר אימון, יתכן שנצטרך להגביר את האינטנסיביות", אומר ג'ונתן ז. לונג, פרופסור לפתולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סנפורד, ומחבר בכיר של המחקר החדש. "הרעיון הזה הגיוני מבחינה אינטואיטיבית ואבולוציונית", הוא מוסיף, "אם למשל אתה בורח מקרנף או מכל איום אחר, מערכת העצבים האוטונומית צועקת על המוח להפסיק את פעולת העיכול או כל תהליך מיותר אחר".

עם זאת, המחקר שלו לא אומר לנו כיצד lac-phe עשוי לקיים אינטרקציה עם תאי המוח שלנו כדי להשפיע על התיאבון או לאיזו רמת מאמץ צריך להגיע בפעילות הגופנית כדי להביא ליצירת lac-phe או כמה זמן ההשפעה של המולקולה אמורה להימשך? כמו כן, המתאמנים האנושיים שנחקרו היו צעירים ובריאים, כך שלא ידוע כרגע אם lac-phe קיים ופועל באותם דרכים אצל כולם.

ובכל זאת, אם אתם רוצים להיות פחות רעבים לאחר אימון, כדאי שתגבירו את הקצב והעצימות. הוסיפו כמה גבעות בריצה הבאה שלכם או כמה ספרינטים לפינות הרחוב הרחוקות. "מה שהנתונים אומרים זה שהעצימות חשובה עבור פעילות גופנית ועבור השליטה על התיאבון", אומר פרופסור לונג.