מולי סיידל, רצת העילית שמזכירה קצת במראה ובהתנהגות את הרצה ה"סטנדרטית", שעברה קשיים שכל אחד יכול להזדהות איתם ואישיות לבבית ובלתי אמצעית, וכך צברה לא פחות מ-220 אלף עוקבים באינסטגרם וקרוב ל-70 אלף עוקבים (כולל אותי) בסטרבה, ציטטה שתי סיבות להחלטה שלה להפחית את החשיפה ברשתות החברתיות: שמירה על הפרטיות ושמירה על השפיות.
סוגיית הפרטיות וסטרבה איננה חדשה. כבר ב-2018 התגלה בעולם וגם בארץ כי ה-Heat maps של סטרבה (ואפליקציות אחרות כמו Garmin Connect ו-Polar Flow) חשפו את מקומם של בסיסים צבאיים סודיים וחשפו חלקים משגרת היום של חיילים ואזרחים שחיו והתאמנו באותם בסיסים. למעשה, גם היום מי שיעבור בעיון על ה-Heat maps בעולם ובארץ יכול לגלות לא מעט מקומות מעניינים. כמה שנים קודם לכן הייתה סדרת תקריות אחרת, לאחר שגנבים השתמשו במידע בסטרבה לאיתור וגניבה של אופניים יקרים.
סיידל עצמה לא פירטה מה קרה, אבל סיפרה שהשיתוף של הריצות היומיות שלה עם העולם היה בעייתי ומבלי להוסיף פרטים ציינה שהיה אירוע ספציפי שגרם לה לקבל את ההחלטה. היא רמזה לכך שהיו אנשים שחרגו מהגבולות המקובלים והפכו את השיתוף לבעיה בטיחותית, כאשר דרוש רק אדם אחד שלא מבין את הגבולות האלה כדי שהשיתוף יהפוך פתאום למסוכן.
גם ספורטאיות ישראליות אשר משתפות את אימוניהן בסטרבה מצאו את עצמן מוקד לתשומת לה בלתי רצויה, כאשר גילו שיש מי שלא רק לומד מהן, אלא התחילו לחקור עם מי הן רצות, חקרו את ההישגים שלהם ואת דרכי האימון שלהן, ואף החלו לספק להן עצות, ברמה שגרמה להן לחוש אי נוחות.
תחרותית יתר על המידה
בחלק של שמירה על השפיות, סיידל, אשר סבלה מערב רב של פציעות ספורט, כולל פציעות קשות עקב אימונים לא מידתיים, ציינה שסטרבה עלולה להיות "תחרותית יתר על המידה" ו"ליצור הילה לאימון יתר". כאשר דברים אלה באים מספורטאית שרגילה לרוץ כ-200 ק"מ בשבוע, ברור שיש כאן בעיה, על כמה וכמה לבני אנוש שאינם ספורטאי על.
הדברים של סיידל מציפים את המשיכה הבעייתית של טבלאות ההישגים התעדכנות מאימון לאימון והחשש מנפילה למלכודות ההישגיות, הדחף הממכר לקבוע ולהחזיק בשיאים למקטעים השונים, והחשש שאימון קל יתפרש כאימון חלש על ידי העוקבים.
בניגוד לסטרבה אשר נותנת דגש להילה של אימונים קשים ושיאים חדשות לבקרים, תהליך אימון נכון מבוסס רובו על אימונים קלים, ממושכים ומשעממים. והספורטאים נקרעים בין הפיתוי לייצר שיתופים מלהיבים לבין תהליך אימוני סיזיפי וחסר תהילה.
ספורטאית ישראלית מספרת על תהליך ההתמכרות לחשיפה: "נהגתי לשתף את האימונים ברשת. ואז פתאום הבנתי שהתמכרתי לתשומת הלב, הלייקים ותחושת אהבה שזקוקים לתדלוק מתמיד. מצאתי את עצמי מחפשת את ההישג רק בשביל התגובות שאקבל, ועל הדרך איבדתי את ההנאה מהספורט עצמו שהפך שולי".
הרצון העז להראות שיאים חדשים
האם יש פה מסר עבורנו, בני התמותה? לדעתי הסיפור של סיידל מצייר תמונה שמזכירה מאוד הרבה ספורטאים שאני פוגש סביבי, שהאימונים שלהם מוכתבים במידה רבה על ידי הרצון להעלות תמונת שעון עם שיא חדש, לצייר גרף "דשא" של אימון אינטרוולים בכל הכוח, או סתם מודדים את איכות האימון במספר שיאי הסגמנטים שסטרבה סופר להם בסוף האימון, ומאוכזבים כאשר אין כאלה.
תהליך האימון האמיתי שונה מאוד, ובנוי ברובו המחלט מאימונים קלים, משעממים, שגרתיים ונטולי הישגים. וכאשר תהליך האימון מושפע ונפגע מהרצון לייצר נוכחות מורגשת ברשת, הספורטאי נופל למלכודת של תהליך לא אופטימלי, סטגנציה, מאמץ מוגבר ובסופו של דבר נפילה פיזית או מנטלית.
עם זאת חשוב לציין כי לא הכל שלילי – נהפוך הוא. מי שחווה את ההתרגשות של לעמוד בשולי הכביש כאשר הג'ירו ד'איטליה עבר כאן בארץ יכול אולי להבין כיצד רץ או רוכב חובבים מרגישים כאשר הם רואים מקרוב אימונים של ספורטאי על. מעבר לכך, אימונים אלו מספקים כלי לימודי נפלא, ונותנים מוטיבציה למאות אלפי ומיליוני ספורטאים חובבים לצאת החוצה ולהתאמן.
הם מאפשרים לנו לנהל תחרויות וירטואליות חוצות גבולות ויבשות, כמו גם להבין איך אנחנו מתקדמים באימונים שלנו. רצה ישראלית מוכרת מספרת: "סטרבה מאפשרת לי לעקוב אחרי רצות אחרות ולראות איך נראית התוכנית שלהן ואני לומדת מכך המון. אני עוקבת אחרי רצות כמוני ואחרי רצות מהירות וכל מה שבניהן. רק בזכות סטרבה הבנתי לאחרונה את החשיבות של מנוחה והתאוששות כחלק משמעותי משגרת האימונים, אחרי שעברתי על פרופילים של כמה מהרצות החביבות עליי".
אז, תמשיכו לשתף את האימונים (תוך שמירה על הפרטיות שלכם) ולנצל את הצד החיובי של הרשתות החברתיות ליצירת מוטיבציה, אבל שימו לב שהאימון יישאר העיקר, תנו לתהליך האימוני להכתיב את האימונים והיזהרו מההתמכרות לתשומת הלב ולניפוח האגו.
