הגיע הזמן לספר את הסיפור הכי מוזר שלי.
זהו סיפור ארוך. לא חושבת שתשרדו.
אני כותבת אותו בשבילי.

סיכום התחרות של סוניה אריאלי מהתחרות באליפות העולם ביוטה

הסיפור שלי מתחיל ב-30 במאי 2022, שבוע לפני אליפות העולם באיש ברזל מלא, יוטה, ארה"ב. זהו אזור מדברי, חם ויבש, נתון למצבי רוח אכזריים. דאגתי העיקרית בשלב זה הייתה טמפרטורת המים במאגר שבו תתבצע השחייה. ביום הגעתנו היא עמדה על 14.5 מעלות (כבר יצא לי להתחרות ב 13.7 מעלות בדרום אפריקה. היה זה במקצה החצי איש והשחייה קוצרה עקב ים סוער. שחיתי כ-15 דקות. לא נורא. קר אבל סביל. חלק מהמשתתפים לקו בהיפותרמיה וחולצו עם מסוקים – אבל רוב המתחרים שרדו).

קפאו לי הפנים

ביוטה המצב היה שונה. זהו המרחק המלא ולא האמנתי שאחזיק מעמד 80 עד 90 דקות במים האלה. עקב בעיות גב אני שוחה עם חליפה חסרת שרוולים, שמתמלאת מים כבר ברגע הראשון. עמית לוי מחנות Sepa צייד אותי בשרוולי ידיים חמים אך עדיין החליפה התמלאה מים. אבישג טורק, שחיינית העל המתמחה בשחיות ארוכות במים פתוחים, טענה שהגוף מסתגל. "פשוט תשחי כל יום במים הקרים", היא פקדה עלי. עשיתי זאת. ביום הראשון החזקתי מעמד 22 דקות.

קפאו לי הפנים ותחושת הקור לא עזבה אותי גם בשעות שלאחר מכן (35.6 אחוזי שומן יש לי וזה לא הספיק). במהלך הימים הבאים שחיתי כל יום. טמפרטורת המים עלתה בכחצי מעלה מדי יום וגם הרעיון של יעקב קושינסקי, מאמני, למרוח משחת BENGAY על השכמות, הגב והתאומים עזר מאד. בסופו של דבר, יומיים לפני התחרות הגיע גל שרבי שהעלה את טמפרטורת המים ל- 16.5 מעלות. זינוק הנשים הבוגרות היה לקראת הסוף, כך שכמעט 3,000 איש עשו פיפי במים לפניי. לא היה לי קר במים, האגם היה שליו והשחייה הייתה נעימה להפליא. מי היה מאמין שאצליח ליהנות כך משחייה?

אבל, ההתעסקות עם טמפרטורת המים בימים שלפני התחרות, הסיטה את תשומת ליבי מבעיה אחרת, משמעותית הרבה יותר עבורי. כולנו התחלנו לסבול משפתיים יבשות. נשמע כמו טרדה זניחה שניתן לפתור בקלות על ידי משחה לשפתיים, אך לא כך הוא למי שסובל מ"תסמונת הרגל הבוערת". זוהי בעיה ידועה של אחוז קטן מהרוכבים. מדובר בכאב חד כמו סכין שמתפתח בכרית כף הרגל, ברכיבות ארוכות, בימים חמים ובמיוחד באזורים יבשים. כאשר הכאב מתפתח חייבים לעצור ולקרר את כף הרגל. אני סובלת מבעיה זו כבר 10 שנים. ניסיתי את כל ההמלצות של המומחים ודבר לא עוזר.

סוניה אריאלי באימון רכיבה מקדים לקראת אליפות העולם ביוטה | צילום: באדיבות סוניה אריאלי

אני רוכבת בקיץ עם נעלי טריאתלון בלבד (רחבות ומאווררות יותר מנעלי רכיבה רגילות), במידה 44 למרות שהמידה שלי היא 43. אינני מהדקת את הסוגר שלהן. בנוסף, בכל קניית זוג חדש אני מבקשת מהסנדלר לחורר חורים קדמיים בנעליים כדי שייכנס יותר אויר. "גברת", הוא אומר לי תמיד, "אני מתקן נעליים. לא הורס אותן". וכל פעם מחדש אני משכנעת אותו להרוס. בחלק מהדגמים אני מעיפה החוצה את המדרס של הנעל ורוכבת יחפה ללא מדרס. בימי הקיץ אינני מתקרבת לרמת הגולן או לאילת. לא יכולה לרכוב שם. באזור נהריה אני שופכת מים קרים לתוך הנעל וזה נותן מענה לכ -20-30 דקות כל פעם. מעולם לא התחריתי בתחרות ארוכה במזג אויר יבש וחם כך שהבעיה לא הפריעה.
כאשר הבנו שאחוזי הלחות ביוטה נמוכים במיוחד, ושצפויה טמפ' של 33-34 במהלך כל הרכיבה – היה ברור לי שהלכה התחרות.

"לא היו לי ציפיות גבוהות"

קיבלתי את זה יפה. גם ככה לא היו לי ציפיות גבוהות. איש ברזל מלא השני שלי בסך הכל. אינני מנוסה מספיק. המבוגרת בקטגוריה. אימונים לא סדירים עקב התפרצויות חוזרות של מחלת הנשיקה. הנחתי שיש לפחות 50 נשים בעולם בכל רגע נתון שיכולות להיות לפניי. לא הייתה שום תחושה של תבוסתנות. להיפך. באתי לתת את הכל אך הציפיות צריכות להיות ריאליות. שאפתי להתברג בין 30% הראשונות.

כבר בקילומטרים הראשונים של הרכיבה חשתי שהאוויר חם מאד והרגליים מתחממות. מסלול הרכיבה לא קשה יחסית למסלול הרכיבה בניס, צרפת (האירונמן היחיד שעשיתי עד כה). השיפועים ביוטה מתונים, הכבישים רחבים וטובים, ויש הרבה קטעים מהירים. הבעיה היא שהייתי חייבת לעצור 12 פעמים במהלך הרכיבה!

עשר עצירות בתחנות ההזנה ועוד שתי עצירות ביניים לקראת הסוף. כל עצירה נמשכה 2-2.5 דקות. הכאב בכפות הרגליים היה בלתי נסבל. בכל עצירה שחררתי קליטים ונתתי לרגליים להתקרר. בינתיים מילאתי איזוטוני בבקבוק, הורדתי קסדה ושפכתי מים על הראש (אסור לפי חוקי התחרות אבל היה ברור שלא יפסלו בתנאי חום כאלה). במקביל ביקשתי מהנערים בתחנה לברור את הקרחונים. גושי קרח גדולים להכניס לגב, גושי קרח קטנים לתוך הנעליים (יש לי מלא מקום בנעל…). באחת התחנות הם שכחו להחזיר את החולצה למקום, הגב שלי נחרך ועד היום יש לי "כווית אינסטלטורים" בחלק התחתון של הגב. מכובד ביותר. לפני שעזבתי כל תחנת ההזנה לקחתי עוד בקבוק מים קרים כדי לשפוך לתוך הנעליים במהלך הרכיבה עד התחנה הבאה. בסך הכל ביליתי בעמידה כ 40 דקות מתוך הרכיבה. לא התבאסתי. זה היה צפוי ואין שום דבר אחר שאפשר היה לעשות.

בסיום הרכיבה לא הייתי מותשת כהרגלי והייתי מוכנה לצאת לריצה המאתגרת, שכולה עליות וירידות, כמעט ללא קטעים מישוריים. ביצעתי את ההחלפה לריצה בניחותא (היו כ 2 מתנדבים על כל ספורטאי בתחרות. בשטח ההחלפה שתי נשים טיפלו בי, הציעו אוכל, מרחו קרם הגנה ושוחחו איתי. היה מאד נחמד ולא הייתה אווירת דחיפות). היציאה לריצה מתחילה בעליה. יש המון קהל, כולם מעודדים ומצב הרוח טוב.

"מעולם לא ראיתי דבר כזה. כולם הולכים!"

ואז קרה דבר מוזר. אחרי כ-500 מטר ההצגה נגמרה… מעולם לא ראיתי דבר כזה. כולם הולכים! חוץ מאמיר בכר ואירנה מאזין שחלפו מולי בריצה – כל השאר הלכו. אינני יודעת מה קרה שם. הייתה תחושה חזקה מאד של רוגע באוויר. אנשים הלכו לאט. אף אחד לא מיהר. גם בירידות אנשים הלכו. לאט לאט נשאבתי למצב הרוח הכללי. התחלתי לאבד את זה. איבדתי קשר לתחרות ולאליפות עולם. נשאבתי לטיילת.

אינני יודעת להסביר זאת. הדבר הכי דבילי שאתה יכול לעשות באליפות עולם זה ללכת. וזה בדיוק מה שעשיתי. למה?? לא יודעת. ובל נשכח שהרגשתי יחסית בסדר (הרי עמדתי הרבה ברכיבה) – אז למה הלכתי? עבר יותר מחודש מהתחרות ועדיין אין לי הסבר לתופעה.

הלכתי כמעט את כל המרתון. עצרתי בכל תחנה. בדקתי מה יש לאכול. ממתי אני אוכלת בריצה? לא הייתי רעבה ולא צמאה. הייתי סתם. זה בדיוק מה שהייתי. סתם. אכלתי ענבים, קוטפת אותם אחד אחד מהענף, עוצרת לזרוק את הכוס לפח, אוכלת אבטיח.

היה שם משהו סוריאליסטי ולא ברור. אנשים דיברו אחד עם השני. נשים שאלו אותי מאיפה אני ואם חם בישראל. שוחחנו בנעימות. הערב ירד, כבר לא היה חם. באחד הפארקים ראיתי שלושה ספורטאים שוכבים על הריצפה. אינני יודעת אם היו מעולפים או סתם שכבו לנוח אך זה השפיע עלי עמוקות. "מה אנחנו עושים לעצמנו" חשבתי. כבר התחלתי לחשוב על ה-Cut off. מעולם לא בדקתי מהם זמני סוף הגעה לכל שלב וגם הפעם לא ידעתי. תהיתי אם יורידו אותי מהמסלול. הנחתי שעם ביצועים כאלה אני בין האחרונות לגילי. ובכל זאת המשכתי ללכת. כל יצר תחרות אבד מזמן וגם לא נראה אצל אף אחד בטווח ראייה.

עם המאמן יעקב קושינסקי בצעדת הדגלים באליפות העולם | צילום: באדיבות סוניה אריאלי

קו הסיום נמצא בסיומה של ירידה. כמו בספרי נרניה, כאשר התקרבנו לסיום, יצאנו מעולם התרדמת בו היינו שרויים וחזרנו לאליפות עולם באיש ברזל. התחלנו לרוץ, הנפנו את הדגל ונתקבלנו במחיאות כפיים על ידי הקהל שלא ידע דבר על המתרחש ביקום המקביל. חשוב לציין שבניגוד להרגלי אפילו לא התעלפתי בקו הסיום ולא נזקקתי לאינפוזיה. איזה ביצוע עלוב.

הייתי מרוצה בסיום

כל ניסיון שלי להסביר את תחושותיי ליעקב, בעלי שמואל ואחי אלי, שחיכו על קו הסיום – לא צלח. הם חוו חוויה אחרת לגמרי. אמנם ראו שהזמנים איטיים מאוד, אך לא ראו אנשים הולכים או מדברים. אחת המסקנות שלי מהאירוע היא לבקש מהמלווים שלך ללכת לאורך מסלול המרתון. להתרחק מההמון, לעבור את נקודות ההזנה, להגיע לשטחים המתים. לצפות בתמונות הקשות. זה משהו אחר לגמרי.

באופן מוזר הייתי מרוצה בסיום. עברתי חוויה רוחנית מאד ושונה מכל תחרות שעשיתי בעבר. אינני בטוחה שהצלחתי להעביר לכם את הסיטואציה. חוויה כזו עוברים רק פעם בחיים. לא יודעת מה היה שם באותו יום, מעין אבקת קסמים שפוזרה על המתחרים. לא מאמינה שזה יקרה לי שוב. מצב בו אני מאבדת את עצמי לחלוטין הוא חדש לי.

על הניתוח המספרי של התוצאות אדבר אחר כך. כרגע אציין רק זאת:
מתוך 122 מתחרות שהיו רשומות לקטגוריית גיל 50-54, התייצבו 104 (קורונה בעיקר). מתוכן הצליחו לסיים 77 נשים, כלומר רבע לא סיימו. הגעתי במקום ה 27, כמעט פוגעת בול ב 30% שרציתי.
אין לי חרטות ואין לי שום תחושת פספוס. הייתה לי חוויה מדהימה, מרתקת, שונה ומסקרנת.
לו הייתי פסיכולוגית – הייתי מהרהרת עוד רבות בשאלה על חוק העדר ובהשפעה החברתית גם על אדם בלתי חברותי כמוני.

איך זה ייתכן שספורטאית בוגרת ומנוסה, שמתאמנת כבר שנים לבד, שהמוטיבציה שלה היא פנימית ואינה תלויה באחרים – איך זה שנסחפתי כך אחר העדר? אינני יודעת. זה מעניין ומרתק אך כנראה שאת התשובה לא נדע לעולם.

ולכן אני כל כך אוהבת את הספורט הזה.
כמה הפתעות הוא טומן לנו כל פעם מחדש.
זה היה סיפור ארוך. לא חושבת ששרדתם.
כתבתי אותו בשבילי.