ראשית אקדים ואומר שאני מסקר את התחרות מהזווית של החוויה שלי בלבד. יש הרבה דברים שאני לא יודע, שלא ראיתי או שלא הגיעו לאוזניי. כמו למשל, מה באמת היו המרחקים בסוף. תעלומה גם בעיניי חח! ניסיתי לברר עם כמה אנשים, אצל כל אחד יצא קצת אחרת, וכל אחד העריך לי את המרחקים באופן שונה. בכל אופן, קרו דברים מעניינים לא פחות לדעתי, אספר בעיקר על מה שאני ראיתי וחוויתי. טוב, גם את מה שחווה טל סנונית ואור שפיצן כי חייבים להכניס גם קצת טעויות של טירונים…

ליל תחרות טיל
האירוע התחיל בכלל כמה שעות לפני, ב12 וחצי בלילה, נכון? רבים מאיתנו התעוררו פתאום מאזעקות, ואני מניח שהיו לא מעט אשר רצו לממ"ד מבואסים בעיקר מהשינה שנפגעה בלילה של לפני תחרות.

הבוקר על החוף במשחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

בשבילי שינה זה הדבר השניבחשיבותו בעולם, אז לא רצתי לשום ממ"ד, אבל כן ניצלתי את ההשכמה הפתאומית כדי לקום ללכת לעשות פיפי. כולנו מכירים את זה שאתה חייב ללכת לעשות, אבל ממש קשה לקום מהמיטה כי נעים וטוב מדי מתחת לשמיכה אז אתה דוחה את זה במשך שעה ונאבק עם עצמך, למרות שאתה יודע שאתה תלך בסוף… אז אזעקה על טילים היא אחלה דבר שמעודד לפעולה לקום ולעשות את זה! חזרתי מיד למיטה אח"כ מאוד מרוצה מההחלטה.

בטעויות שלי עשיתי המון חיים
אומרים שאושר זה עניין של ציפיות, נכון?
יואב בלום ב"מצרפי המקרים" אפילו המציא את הנוסחה: H=p/(w-h)

H – האושר הכללי
p – מקדם האושר האישי
w – מה שאני רוצה
h – מצוי, מה שיש, המציאות

כלומר ככל שההפרש בין מה שאני רוצה (want) לבין מה שיש לי (have) יהיה קטן יותר – כך האושר הכללי יהיה גדול יותר. וזה בר השפעה. להקטין את ה-w ("מה שאני רוצה") זה בעצם הנמכת הציפיות וזה עניין של בחירה, של סוויץ' בראש. לקבל את המציאות איך שהיא, פחות להשתוקק. ולהגדיל את ה-h ("מה שיש לי") זה להגביר את ההישגיות והעשייה שלנו וכך יגדל גם המזל הסטטיסטי ומה שנקבל בחיים… גם יובל נח הררי, מדבר על אושר כעניין של יחס ישיר לציפיות.

משחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

איך זה קשור למשחה? הורדתי ציפיות לרצפה של כמה אהנה ויהיה לי קל, ולקחתי את זה אפילו צעד אחד קדימה – ציפיתי שיהיה לי הכי קשה בעולם, שארגיש באמצע השחייה כאילו השיט הזה הוא אינסופי ואיך אצליח לסיים בכלל.
והתבדיתי! איזה כיף. היה קצר בהרבה ממה שציפיתי, קל יותר, נעים יותר ובכללי היה פשוט מהנה יותר. הזמן טס.
הוא טס לא רק בגלל שה3 ק"מ היו בכלל 2… טוב, גם. אבל בעיקר בגלל שבאתי עם ציפיות מוגזמות כמה קשה יהיה…
"טעות" שעשתה חיים טובים יותר.

אליה וקוץ בה (ובעיטה בה)
כל שחיין בינוני ומעלה יודע את היתרונות של לתפוס רגליים במים של מישהו שקצת טוב ממך. גם טריאתלט כמוני יודע את זה מאינספור תחרויות. יתרונות של הקטנת הגרר עם המים, 'גלישה' על הזרם של שחיין אחר, בוסט מוטיבציה להחזיק קצב מהיר יותר, מישהו מנווט בשבילך, הענקת מסאז' נעים בכפות רגליים ועוד.

אבל מה? אם תתקרב יותר מדי תסתכן בבעיטה ישירה וחזקה מאוד באחת האצבעות שלך שתגרום לך לקלל את האיש הזה מתחת למים ולשנוא אותו, אפילו שאין לך מושג איך הוא נראה או שהוא בכלל מנהל עמותת עזרה לנזקקים והוא עצמו כנראה לא יודע בכלל שאתה מאחוריו.

משחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

זה מה שקרה לי. כמובן לא המשכתי לשבת עליו אחרי, כעסתי עליו מדי. יום למחרת האצבע עדיין נפוחה ומחליפה צבעים כל כמה שעות. לקח? כל יתרון יכול ברגע להפוך לחסרון, לכל ורד יש קוץ, בכל דבר טוב יש את ההופכי שלו, היאנג שביין.

חיפוש רגעי פלואו #42
זה מה שאני מחכה לו כל משחה. כל תחרות, אבל בעיקר במשחים… את רגעי הפלואו במים, כאשר יש התמזגות מוחלטת עם הים, התנועות קורות מעצמן, הקושי נעלם כמעט לחלוטין והופך לפעולה כמעט חסרת מאמץ. מין מאמץ ללא מאמץ. תחושה נפלאה ועילאית של רגעים מדהימים שקשה אפילו למצוא להן את המילים. אני חי בשביל הרגעים האלה, ומחפש אותם בכל מה שאני עושה. בריצה, ברכיבה, בכתיבה ובזמן מדיטציה. מצבי פלואו קיימים גם בנגינה, בריקוד, בציור, אבל בשחייה הם כאילו אפשריים הרבה יותר וטבעי שיקרו, נכון? רגעי זרימה… מים… התנאים של הים…

הופתעתי הפעם שחוויתי רגעי פלואו גם בעומק המשחה, כשהידיים והכתפיים כבר התעייפו והתחלתי לאבד קצת את הטכניקה. זה סימן טוב. זה סימן טוב כי זה אומר שהטכניקה לא נאבדת לגמרי בזמן עייפות והיא מספיק חזקה כדי לאפשר להיכנס לרגעי הפלואו גם כשהגוף מתחיל להיחלש. זה סימן שהעבודה שלי עם המאמן זוהר גלילי נושאת פרי (על כך אכתוב בטור נפרד בהמשך). מצפה כבר מעכשיו לרגעים האלה במשחה הבא… (בלי שמישהו יבעט בהם)

מזהים אותי? משחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

אקוותלון חדרה
הרישום למשחה הזה עשה סיבוב פרסה ומעגל שלם כי בהתחלה התכנון היה להירשם עם חברי הקבוצה שלי ב-500וואט. אבל אחרי שהתברר שבאותו בוקר יש גם את אקוותלון קרית ים – 1900 מ' שחייה ו21 ק"מ ריצה נרשמתי כמובן אליו. תחרות של שחייה וריצה… החלטה קלה.

אבל כשביטלו את האקוותלון, בגלל שקרית ים מטווחת, חזרתי לרעיון המקורי ונרשמתי למשחה חדרה. החלטתי שאת הריצה אעשה פשוט אחרי השחייה ואתייחס אליה כריצת הנפח המסורתית של שישי. רצתי אחרי המשחה על החוף לכיוון דרום, ללא אוזניות, ללא הטלפון, יחף, ללא נעליים…מה שנקרא Grounding. אבל פעם, לפני סטראבה, לפני נעלי הקצה עם פלטת הקרבון ומילימטרים של שכבות שיכוך, ולפני כל הדברים המוזרים שאני יודע היום… זה נקרא פשוט לרוץ בים. היה תענוג, שהזכיר לי לחזור עליו שוב.

משחה הבירבורים
כמה וכמה אנשים שדיברתי איתם על החוף בסוף המשחה סיפרו לי על טעויות משונות שעשו (בהשראה ככל הנראה לטעות שאני עשיתי) אבל הסיפור שלוקח את כולם הוא של טל סנונית. טל הוביל את המקצה הארוך של ה-5 ק"מ במרווח די יפה של כ-20 מ' מכל הצעירים, אבל בסוף ההקפה האחרונה, הרגיש שהמרחק קצר מדי וחשב שאולי התבלבל בספירה ויצא להקפה נוספת. כאשר הסתכל לאחור וראה שכל הצעירים שדלקו אחריו חתכו ימינה לכיוון החוף וקו הסיום… היה כבר מאוחר מדי.

טל סנונית במשחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

גם אור שפיצן, שסיים שני בקטגוריית ה-20-29 במקצה ה-3 ק"מ התברבר כאשר שחה לכיוון הקיאק במקום למצוף. זה לא הפריע לו לשחות בקצב מעולה (יחסית לטריאתלט) של כ-1:43 ולעשות אחלה הכנה נוספת לאליפות העולם באיש ברזל עוד חודש בקונה. שחייה שתהיה באוקיינוס השקט שלא שקט בדר"כ וללא חליפות… אז כל הכבוד לו על זה שנרשם לכל משחה של שוונג כדי לחזק את השחייה שלו במים פתוחים. השראה!

ויש גם את הטעות שאני עשיתי, שבגללה אפילו פסלתי את עצמי. וזה לקצר את המסלול מהמצוף השני ישר לרביעי בלי לעבור דרך השלישי, כי האיש שאת רגליו תפסתי לא ניווט כזה טוב בעצם והוביל אותי לפספס אותה. בחוף אחרי כחצי שעה מחציית קו הסיום כאשר הופיעו התוצאות באתר המשחה וראיתי שלקחתי מקום שני בקטגוריה, הלכתי לאוהל השיפוט וביקשתי שיפסלו אותי כי קיצרתי. אני אוהב מדליות, הם תזכורות נעימות לעבודה קשה והתוצר שלה, אבל לא בכל מחיר. שמחתי בשביל יניב ליפוביצקי ואבשלום לוי ש"עלו" מקום בפודיום, מגיע להם.

Life is but a dream
בין לבין רגעי הפלואו נזכרתי פתאום בשיר של Row row row your boat.
אל תשאלו איך חח, או למה. אבל זה קרה ובגלל השחייה הבנתי אותו טוב יותר הפעם.
לפני מספר שבועות למדתי כמה הוא כנראה השיר הכי עמוק, פילוסופי וחכם בהיסטוריה של כל השירים אי פעם.
מצאתי את עצמי חותר בתוך הים, הידיים שלי כמשוטים. Row row row your boat…

משחה חדרה | צילום: ארז ארטנשטיין, שוונג

ואני הרי בעצמי עשוי מ75% מים אז מה בעצם אני עושה עכשיו אם לא לחתור את ספינתי בתוך כל המים האלה?…
ואז gently down the stream…
התזכורת הזאת, ל gently… כמה זה חשוב בחיים, ובמשחה הזה עכשיו בפרט. כדי לחוות את רגעי הפלואו… הם הרי לעולם לא יופיעו אם אחתור באגרסיביות, בגסות.
"…במורד הזרם", בעיקר עם זרם הגלים לכיוון החוף… לחפש ולממש את הדחיפה שהטבע מעניק לפעמים.
השיר ממשיך עם Happily happily happily… לעשות כל מה שאנחנו עושים בשמחה, בהומור, גם בהומור עצמי (!), בקריצה, שהכל בעצם בסדר. בידיעה שהרי הכל מסתדר בסוף, אז למה לקחת דברים ברצינות מדי?
"…Life is but a dream"

אני שוחה באירוע מדהים, חבריי איפשהו כאן, חגיגה של הענף, אני רואה את הקרקעית מתחתיי, מזג האוויר מדהים, טמפרטורת המים מושלמת, המון "דולפינים" ו"דולפינות" לצדדיי, מחפשים את רגעי הפלואו שלהם כמוני. מה זה אם לא סוג של חלום?

עם זאת
מצד שני… ואי אפשר שלא לסיים עם זה,
מישהו חולם במקום אחד, אבל באותו זמן מישהו אחר חווה סיוט. מאה ואחד כאלה… אחים ואחיות שלנו ששבויים בעזה, אחת מהם טריאתלטית שיכלה להשתתף ולשחות ממש לצדי כאן היום. אבל היא לא.
ואנחנו לא שוכחים.