היום (רביעי) יתקיים טקס הפתיחה של המשחקים הפראלימפיים ומחר כבר קופצים למים עם תחילת תחרויות השחייה. רגע לפני, ניתן כבר להיתקל בפוסטים ותגובות ברחבי הרשת שלא רלוונטיים למאורע, ואני פה להזכיר למי ששכח (ולחדד למי שלא יודע), שהנציגות והנציגים שלנו שם הם ספורטאים ברמות הגבוהות ביותר בעולם, שמתאמנים את אותה כמות האימונים כמו האולימפיים, ולפעמים אף יותר.

המסע מתחיל: הכירו את נבחרת השחייה הפראלימפית בפריז

הם לא גיבורים… הם לא אלופים (עדיין…) והם לא עוד כל מיני סופרלטיבים אחרים שניתנים להם בגלל המגבלה שלהם. הם מקצוענים! ספורטאים מקצוענים עם מוטיבציה, משמעת עצמית שיש לקנא בה, גאווה לאומית ורצון להניף את הדגל, לשיר את התקווה ולהביא אותה אלינו. הם רואים את המטרה הזו בעיניים ויעשו הכל כדי להשיג אותה, כל זאת לא "למרות המגבלה", אלא בזכות עבודה קשה ומקצוענות בלתי מתפשרת.

קארן ליבוביץ' עם יוליה גורדיצ'וק ואריאל ומארק מליאר | צילום: פרטי

במשחקים הפראלימפיים בריו 2016 יצאה כתבת שער ענקית באחד העיתונים המובילים עם תמונה של הטניסאי שרגא ויינברג בטקס הפתיחה מחזיק את דגל ישראל. הכותרת הגדולה שהתנוססה מעל התמונה הייתה "כולם מנצחים". על פניו, חשיפה נפלאה שלא הייתה בעבר והעלאת המודעות לספורט הפראלימפי היא אכן חיובית מאוד.

אלא שאני קוראת את הכתבה, רואה את הכותרת, ומרגישה איך גל של כעס מתחיל למלא את הגוף שלי, הפרצוף שלי נהיה אדום וכל הפיוזים הרומנים שלי נשרפים. כל מה שעובר לי בראש זה "וואלה? באמת? כולם מנצחים? למה? כי הם נכים וכל הכבוד שקמו בבוקר? כי הם נכים ו-ואו איזה יופי הם מסוגלים לא לשבת בכיסא כמו מסכנים?" מה זו הכותרת המעליבה הזו? לא! לא כולם מנצחים, היום הראשון הוכיח את זה יפה מאוד (היה נורא).

בתקשורת וברשתות לפעמים משתלחים בלי בושה בספורטאים האולימפיים על הכישלונות (למזלנו פחות לאחרונה) ויורדים להם לנשמה כאילו זה אישי, וכשמדובר על ספורטאים פראלימפיים שלא עלו לגמר ולא זכו במדליות, אז לא נורא – הכל ורדים, שושנים וקשת בענן…

עמי דדאון. מקצוען | צילום: ההתאחדות לספורט נכים

ספורטאי פראלימפי שלא מצליח לא אומר "לא נורא, הכל נפלא, כי הצלחתי למרות הכל", גם לו זה כואב, כאב חד ועמוק! אין מקום לאמירות כמו "הם כולם מקסימים", "הם כולם מנצחים", זה לא משקף מציאות, זו הכללה של תכונות אופי שמדביקים לקבוצה של אנשים בגלל שלכולם יש מגבלה, וכל זה בלי בכלל להכיר אותם באמת. כל אחד הוא אדם בפני עצמו, אולי מקסים ואולי לא, זה בכלל לא משנה. הספורטאים שלנו באו לעבוד! הגיע הזמן שכולנו נפנים את זה -גם בתקשורת וגם בתגובות ובפוסטים ברשתות, ונדבר על הנושא בצורה עניינית.

אני הייתי שם, לא במשחקים הפראלימפיים בריו, אלא באימונים לפני. אימנתי את הנבחרת הצעירה במקביל לאימונים של הנבחרת הבוגרת. כרכזת ענף השחייה ליוויתי את הנבחרת, שבראשה עומד אחד המאמנים הגדולים, הטובים והמקצועיים ביותר שיש, יעקב בייננסון, ואני כותבת את הדברים מדם ליבי ומתוך אהבה והערכה ענקית לספורטאים ולצוות המלווה אותם.

אז איך זה להיות שחיין פראלימפי?
תכנית האימונים של שחיין פראלימפי ברמות הגבוהות כוללת שני אימוני מים ביום, אימוני כושר, שחייה של 70-60 ק"מ בשבוע, מדידות לקטט, ניתוחים ביומכניים, תוספים, תזונה, משטר אימונים קשוח, בלי הקלות ובלי ויתורים. עשרות ימי מחנות אימונים בארץ ובחו"ל, הצלחות, כישלונות, בכי (לפעמים הרבה בכי), תסכול וגם כאב, הרבה כאב של שרירים שעובדים, את מה שהרגליים אולי לא יעשו כל כך טוב, אז הידיים יפצו, ולהפך.

קארן ליבוביץ' עם עמי דדאון ומארק מליאר | צילום: פרטי

הם נדרשים לחוזק מנטלי, שלא ניתן בכלל להתחיל להבין את משמעותו ועוצמתו. מדובר פה בספורט מקצועני נטו, הוא מתחיל הרבה פעמים באמת מתהליך של שיקום, אבל כשמסקרים משחקים פראלימפיים או אפילו סתם מגיבים לפוסט, אנחנו כבר לא בשלב השיקום אנחנו בשלב המקצועני.

תמיד תזכרו שאם הספורטאי לא השיג את המטרה שלו, הוא מבחינתו ומבחינת המאמן שלו לא אומרים 'לא נורא, אתה אלוף כי אתה עם מגבלה וניסית' הם אומרים 'אני מקצוען ונכשלתי'. וכשהם מנצחים אז הם ספורטאי הישג מקצועיים שזכו והצליחו לא למרות המגבלה אלא בזכות העבודה הקשה. הכתבות, הפוסטים והתגובות זה נהדר, ואין ספק שזו חשיפה שבעבר לא הייתה קיימת. עכשיו צריך לוודא שגם התוכן וההתייחסות הם מקצועיים ותואמים לאירוע.

בהצלחה לכל הספורטאים הפראלימפיים בכל הענפים! אל אל ישראל!

הכותבת: קארן ליבוביץ' | מאמנת שחייה פראלימפית, מנהלת ענף השחייה ויו"ר ועדת השחייה בהתאחדות הישראלית לספורט נכים בישראל, אההה וגם הייתה שחיינית שבמקרה גם קטועת רגל.