כמה מילים על כישלון. מאוד, מאוד, מאוד, מאוד רציתי לרוץ מרתון. רצתי פעם ב-2012 את מרתון תל אביב. היה קשה, אבל גם כיף. זו לא הריצה עצמה, אלא התהליך שאתה מאמין בעצמך. הופך לקל. דינמי. כיף לחוות את העיר ברגליים. מרתון זה לא יעד. זה סמל לחיים בריאים יותר.

מאז נפצעתי. נולדו לי ילדים. החיים. כל הזמן אמרתי שאחזור לזה. ניסיתי נכשלתי ניסיתי נכשלתי. לפני שנה וחצי הצלחתי להתמיד. נכנסתי לזה. הכושר לא כמו פעם. הגב לא. הכף רגל לא. אבל הנפש יותר. זה כיף.

מאוד רציתי את המרתון הזה. סמל לזה שחזרתי לעצמי. לא הייתי מוכן לגמרי בגלל פציעה קלה. אבל חשבתי שאני עדיין מוכן מספיק. לא הצלחתי לסיים. למעשה סבלתי מהרגע הראשון. לא נכנסו אנדורפינים. כאב לי כל הגוף ברמה שאי אפשר להסביר. הירך האחורי. הבטן. הכף רגל. ניסיתי לדמיין את קו הסיום והבנתי שזה לא ריאלי. יש לי מחשבות על הטעויות הטכניות בהכנה. אבל בהמשך. מנטלית, כאב הצטבר לכאב והצטבר לכאב ונשברתי.

עצרתי ב-26.3 ק"מ. להפסיק זו החלטה קשה יותר מלהמשיך. אבל גם לעצור זו לא בושה. יש את הנקודה החמקמקה בין הרצון לעצור לרצון להמשיך. אבל עצרתי. הרגשתי שאם אמשיך אעשה לעצמי נזק בלתי הפיך. וגם לא באמת הייתי מסוגל. זה לא בושה. אחד מכל מאה עוצר, לא? הפעם זה אני. בפעם הבאה אהיה אחד מה-99.

בחיים יש גם כישלונות. אקום מזה. מחר יום חדש. רצתי השנה כבר 380 ק"מ. אסמן יעד אחר. אולי קופנהגן במאי. אולי תל אביב שנה הבאה. להתמודד עם כישלון זה חלק מהתהליך. ניתן לרגליים כמה ימי מנוחה שהם זקוקים להם. ויאללה.

חיים לוינסון הוא עיתונאי ישראלי וחובב ריצה