אליפות ישראל בטריאתלון אולימפי באשדוד – תחרות בגשם! קודם פרופורציה, כל מי שהצליח לא להתרסק – ניצח. אנשים פונו באמבולנס, אחרים קמו, חזרו לאופניים והמשיכו הלאה, ליקקו את פצעיהם בסוף התחרות. ותיקי הענף כמו יורם לבב אמרו לי שתחרות בתנאים כאלה הם לא זוכרים כי בדרך כלל אנחנו מתמודדים עם עומס חום, לא עם החלקה על הקרח…

שחייה

ים מאתגר. באשדוד תמיד שוחים יותר בגלל הסחף, השנה במקום 1,500 מ' שחינו 1,700 אשר לעומת 2019 שם שחינו 2,200 יש שיפור במובן הזה…

בתחילת הבוקר הים דווקא נראה היה יחסית רגוע בעומק ה-300 מ' מקו החוף, אבל בגלל עיקוב בזינוק של כ-20 דק' (הפרמדיק על הסירה המלווה הרגיש לא טוב) ראינו את הים עולה ומתחיל להיות גלי יותר ויותר מול העיניים שלנו.

זינוק אגרסיבי כמו תמיד, כבר בדקות הראשונות חטפתי מכה למשקפת (הרגיש כמו אגרוף) משחיין שלצידי מה שגרם לה להתחיל לדלוף. מצד שני הייתי מסתובב היום עם חתיכת פנס לולא היא!

כמסקנה ממשחה התנינים מלפני שבוע, במקום לסבול בשקט מתחת למים ולפגוע בטכניקה ובפלואו, עצרתי לרגע, סידרתי אותה ככל האפשר והמשכתי הלאה. עדיין דלפה אבל פחות.

אשדוד 2019 – 2:32 ש'/100 מ'
2020 – קורונה
2021 – 2:13 ש'/100 מ'
2022 – 1:57 ש'/100 מ'
יש אצלי שיפור.

רכיבה

אימון אינטרוולים של 300-400 וואט בין כיכר לכיכר. יציאה למקצה הרכיבה עם גשם. משהו חדש…
ההבדל הכי גבוה בין ה-Avg ל NP בתחרות שאני זוכר (225 אל מול 263. מקס פאוור 640 וואט, לא משהו שקורה בתחרות טריאתלון רגילה. רק במרוצי כביש).

כביש רטוב, הכי חלק שיכול להיות, שמנוני מהגשם הראשון, מלא שלוליות, הסימונים הלבנים שעל הכביש – מעברי חצייה וחצים למיניהם – הם מלכודת החלקה וודאית ובמפרים כל כמה מאות מטרים.

בדיעבד היה צריך לבוא עם אופני הכביש ולא הנג"ש, קל יותר לעבור איתם לעמידה, לשמור על שיווי משקל, לטפס עליות כמו זאת של הכיכר האחרונה ובעיקר – לבלום.

ובלימה יעילה הייתה אתמול ההבדל בין ניצחון קטן של מעבר מוצלח של עוד כיכר לעומת התחלקות והתרסקות בה.
אגב ניצחון נוסף קטן מאתמול – נהיינו מקצוענים בלעבור בין עיני חתול צפופים.
החלמה מהירה לכל מי שנפל.

אשדוד 2019 – 36 קמ"ש
2021 – 40.3 קמ"ש
2022 – 34.9 קמ"ש (אבל יציאה בחיים!)

ריצה

פה כבר יצאה אלינו ועלתה השמש, כסוג של מחווה על מה שעברנו עם הרכיבה בשעה האחרונה ואיתה גם עלה המצב הרוח. 4 הקפות של 2.5 ק"מ, מגמת ירידה קלה בהלוך ועלייה קטנה בחזור. כל מה שרציתי פה זה (לנסות!) לתפוס את האיש והאגדה אסף פורת שרכב איתי רוב המסלול אבל רץ כאילו הוא מאחר לטיסה נוספת לקונה.

צילום: כפיר צוברי

לפני הכל, האיש באמת אגדה. הוא בן 42, אב לארבעה, מהברזלנים החזקים בארץ, ניסיון ועומק תחרותי של הפלמ"חניקים בענף, לקח אתמול שלישי כללי בכל התחרות ולפני שבועיים התחרה בקונה, אליפות העולם באיש ברזל. רוב הישראלים שהשתתפו שם עוד… אנחנו לא יודעים אפילו איפה הם, נעלמו ונחים להם. כל אחד במקום אחר בעולם מתאוששים ממה שעברו שם… אבל לא אסף פורת, הוא כבר חזר להתחרות, פאקינג סייבורג משליחות קטלנית. אין מלים.

מסקנה אישית מאתמול, זה קל יותר לרוץ כאשר מתבייתים על מישהו ומסמנים אותו כיעד מטרה להגיע אליו. זה באופן אוטומטי מגביר את הקצב ומביא "משמעות" קטנה למקצה הקשה הזה לרגליים שעמוסות גם ככה.

המרדף אחריו גרם לי לפתוח רגליים יותר מהרגיל וניר רייכמן שעמד על הקווים בנקודת הסיבוב הרחוקה עזר לי בהקראת זמנים כל הקפה בכמה שניות אני מצמצם אליו. מ-2 דקות בהתחלה זה הגיע ל-27 שניות ואז ל-23 שניות בחצי הקפה האחרונה אבל זה לא הספיק. אסף חצה את קו הסיום כ-10 שניות לפניי, שלישי כללי, והבאתי לו את החיבוק של החיים מיד כשהגעתי.

הוא עשה לי את התחרות והביא אותי לדופק 182!
2019 – 4:08 דק'/100 מ'
2021 – 3:54 דק'/100 מ'
2022 – 3:39 דק'/100 מ' (ואיכשהו PR על הדרך ל10ק"מ, 36:29 דק')

תודה לאיגוד הטריאתלון ולמאמן ליאור כהן על ארגון מעולה, באמת. יחסית לתנאים הכל היה נהדר: מים, קונוסים, שיפוט, מספר הקפות נוח, מרחקי רכיבה וריצה מדויקים, פירות וקרטיבים בשער הסיום, טקס מוצל. שאפו. תודה.
תודה למאמן, למאמנים ולקבוצה על ההשקעה היום-יומית בנו ב500 וואט, על החום, על האנושיות, על הקייזן… שיפור מתמיד והדרגתי.

מנצחי עילית – גברים

שחר עגור, בזמן של 2:06:11 שע'

אודי אלחנתי, בזמן של 2:26:34 שע'

אלון כהן, בזמן של 2:06:49 שע'

מנצחי עילית – נשים

אביב לוי, בזמן של 2:22:50 שע'

יהלי ויתקין, בזמן של 2:23:30 שע'

הגר כהן-כליף, בזמן של 2:26:55 שע'

מנצחים קבוצות גיל כללי – גברים

אמיל שחקלדיאן, בזמן של 2:13:15 שע'

אסף פורת, בזמן של 2:19:49 שע'

אור ברקאי, בזמן של 2:23:24 שע'

מנצחים קבוצות גיל כללי – נשים

ליהי הראל, בזמן של 2:40:24 שע'

ענבר זהבי, בזמן של 2:48:44 שע'

נעה כפרי, בזמן של 2:49:48 שע'