אני כותב כאן בשוונג את הסיפור שעבר עליי לפני מספר שנים בעקבות מותו מדום לב של שי לויתן בחודש האחרון. מדי פעם מתפרסמים מקרים של דום לב בקרב ספורטאים ובעקבות הפנייה של עורך אתר שוונג אלי, הרגשתי חובה לשתף ולספר לקהילת הספורטאים במה שעברתי, על מנת שניתן יהיה להפיק תובנות וידע מהאירוע שעברתי.

גיל פוס במרוץ חופים 2014 | צילום: צלמי שוונג

עוד כתבות על הלב שלכם
מה גורם למוות פתאומי מדום לב אצל ספורטאי בזמן שינה?
8 סיבות מבוססות מדע מדוע חשוב לרוץ או לבצע פעילות גופנית
איך תפחיתו את הסיכון לאירוע לב בפעילות גופנית?

מאיפה זה נחת עלי?

האירוע שלי היה בחודש מארס שנת 2016. הייתי אחרי מרתון תל אביב ואימוני ריצה רגילים – שום דבר מיוחד שהיה יכול לגרום למה שתקראו עליו בהמשך. שגרת האימונים שלי היא של ריצה בתדירות של 4-5 פעמים בשבוע של 10 ק"מ וריצות ארוכות בסופי השבוע וכל זה במסגרת קבוצת חברים מצומצמת שרצה קבוע כבר כ-6 שנים בפארק הירקון בנמל תל אביב ובכל מיני מקומות בארץ. אני יליד 1967 ואני בריא בדרך כלל, לא מעשן וגם לא שותה וסך הכל מסגרת העבודה שלי היא רגילה, אם כי הייתי הרבה על המטוסים בשנים האחרונות.

באותו יום עליו אני מדבר הרגשתי קצת עייפות, אבל באמת לא משהו חריג ובאזור השעה עשר בלילה הלכתי לישון. באותו לילה ישנתי בחדר של הבן הקטן שלי, על מנת לא להעיר את אשתי מוקדם. נרדמתי והתעוררתי בפתאומיות לאחר מכות חשמל.

בדיעבד התברר לי שהבן שלי בן ה-13 שישן בחדר ליד, שמע אותי מחרחר ניגש אלי וראה שמשהו לא בסדר איתי. הוא קרא לאשתי ואמר לה שאני נוחר ולא נראה טוב. היא עלתה וראתה אותי עם עיניים הפוכות ולמעשה מת והיא מיד התחילה בהחייאה בסיסית שהיא למדה כמדריכת פילאטיס. במקביל היא אמרה לבן שלי לקרוא מהר לשכן שלנו ד"ר אבשלום כרמל בבית הצמוד אלינו. למזלי הוא היה בבית באותו זמן והוא הגיע מיד והתחיל בהחייאה נוספת. במשך 18 דקות הייתי במצב של מוות קליני, כאשר הרופא שבר את הצלעות וכך למעשה הוא הזרים חמצן וכך גם מנע נזק מוחי. כאשר ניידת טיפול נמרץ הגיעה הם החלו במתן מכות חשמל ולאחר 2-3 מכות חשמל הדופק חזר. אני לא ידעתי ולא זכרתי כלום. מבחינתי הלכתי לישון וקמתי מחדש.

במרוץ עם הבן | צילום: באדיבות גיל פוס

בינתיים פינו אותי לבית חולים מאיר ושם התאוששתי די מהר. הפרופסור שקיבל אותי טען שכנראה בזכות הספורט והריצה שריר הלב לא נפגע ולא נגרמה צלקת ולמעשה זה מה שעזר לי לחזור לחיים. במהלך ניתוח הושתל לי קוצב לב ובנוסף גם דפיברילטור (מפעם) והודיעו לי שתוך כמה שבועות אוכל אפילו לחזור להליכה. בנוסף ציינו כי אם הכל יעבור בשלום אצליח לחזור לריצה תוך שנה למרחק של 5 ק"מ.

אני לעומת זאת חשבתי אחרת. שבוע לאחר השחרור  חבריי הטובים מהקבוצה שתמכו בי: אסתי רוסמן, דורון ושחר ליוו אותי בנמל בהליכות ותוך חודש הלכתי כבר 15 ק"מ. לאט לאט חזרתי לריצות ותוך שלושה חודשים השתתפתי במרוץ למרחק 10 הראשון שלי. לאחר מכן עשיתי חצי מרתון בעמק המעינות ושנה לאחר מכן עשיתי את מרתון טבריה המלא ואת מרתון תל אביב המלא והשנה רצתי גם את המרתון הוירטואלי בתל אביב.

אז איך אני מרגיש מאז? מאז הכל בסדר. אני במעקב כל חצי שנה ולא היו לי מקרים לבביים נוספים. אמנם אני רץ חובב שנהנה מהריצות ולא מחפש תוצאות, אבל היום אני מודע הרבה יותר לגוף שלי. כמדריך צלילה חזרתי גם לתחביב הזה, אבל אני מוגבל בעומק עקב כך ששתלו לי את הדפיברילטור.

עם החברים בעוד תחרות | צילום: באדיבות גיל פוס

מה איתי היום?

היום אני כבר חמש שנים לאחר אותו אירוע מתגלגל והכל אצלי בסדר. כששאלתי מדוע קרה לי המקרה הזה, הרופאים אמרו שאין משהו שאפשר להצביע עליו כגורם משמעותי לדום הלב שעברתי, אבל שהספורט והריצה כן עזרו לי להחלמה מהירה. מה עוד עזר ותמך באותו אירוע לבבי? ההחייאה המוצלחת שעברתי על ידי הרופא השכן שלי ד"ר כרמל שלמעשה הצילה אותי, הבן שלי שהיה ערני והרגיש שמשהו לא בסדר איתי ואשתי שלא איבדה עשתונות ומיד התחילה בהחייאה.

אחר כך קישרתי את העייפות המוזרה שעליה כתבתי בתחילת דבריי, כנראה לעוד דברים באותו יום, אבל לרגע לא היו לי כאבים בחזה או משהו כזה שהיה אמור לגרום לי להתרעה שמשהו לא תקין.

עד כמה שזה מפתיע – לפעמים דבר כזה קורה וזהו. חלק גדול מהרופאים שנבדקתי אצלם לאחר מכן אמרו לי שלפעמים זה קורה ודווקא בזכות היותנו ספורטאים (חובבים), הסיכוי להתאושש הוא הרבה יותר מהיר משאר האוכלוסייה שלא עושה ספורט.

בתקווה שעזרתי לכל מי שקרה את הסיפור שלי עד לכאן. מוזמנים לפנות אליי בשאלות כאן בתגובות ואענה עליהם.