מרתון סביליה שנערך ביום ראשון בשבוע שעבר סיפק לחובבי האתלטיקה הישראלים רגע יוצא דופן. שלושה ישראלים סיימו בתוצאה נהדרת של מתחת ל-2:08. שניים נוספים ירדו משעתיים ועשרה. ראשית, ולפני כל דבר אחר, צריך להריע להישג הנהדר ולציין את שמותיהם של המצטיינים ואלו הם:

מארו טפרי 2:07:20 שע' שיא ישראלי
גירמה אמרה 2:07:28 שע'
איימרו עלמיה 2:07:45 שע'
ימר גטהון 2:09:51 שע'
מלקמו ג'מבר 2:09:51 שע'

כדאי גם לציין את הישגה של ילנה דולינין שקבעה תוצאה של 2:34:59 וזאת בגיל 42.

מחזיק בשיא הישראלי לאחר מרתון סביליה | צילום: צלמי שוונג

אלו תוצאות מצוינות ומהוות רף חדש באתלטיקה הישראלית. לאחר שנים ארוכות של דשדוש במקום, הצליח המרתון הישראלי להמריא לגבהים שטרם היה בהם. זה קרה בזכות הרצים הללו ובזכותה של לונה צ'מטאי-סלפטר. דור חדש של מאמנים ובראשם דן סלפטר, יוסף גזצ'או וזוהר זימרו מובילים דור של ספורטאים מוכשרים לפסגות שטרם הכרנו בתחום.

הפכנו למעצמה

התגובות לתוצאות היפות לא איחרו להגיע. בנוסף ל"מהמם", "ענקים", "מטורף" ו"מדהים" הרגילים החליטו אנשים שזהו, עכשיו אנחנו מעצמת מרתון.

לכאורה, הטענה הגיונית. אין הרבה מדינות בעולם שיש להן שלושה רצי מרתון עם תוצאות מתחת ל-2:08. לרוב המדינות אין אפילו אחד. עם חמישה רצים מתחת ל-2:10 יש לנו עומק שרוב מדינות העולם (כולל ענקיות כמו ארה"ב) יכולות רק לקנא בו. באירופה אין אף מדינה שיכולה להציג יכולת דומה. אנחנו אימפריית מרתון חדשה. זה ברור, לא?

אנחנו לא אימפריית מרתון, אולי נהיה בעתיד אבל כרגע אנחנו ממש לא. המשך הדברים יסביר מדוע זה כך.

מהן מעצמות?

"מעצמה" בתחום מסוים הוא מונח שאינו מוגדר היטב. בשל כך אפשר להתווכח על האם ישות מסוימת היא מעצמה או לא. בעוד שמעטים מאוד יחלקו על כך שארה"ב היא מעצמה עולמית, רבים יחלקו על הקביעה שישראל היא המעצמה השמינית בעולם.

לונה צ'מטאי-סלפטר ומאמנה דן סלפטר אחרי הניצחון במרתון טוקיו | צילום: Chiara Davini

כאשר מדובר בספורט, יש כמה דרישות סבירות ממעצמה:
הישגים תחרותיים: בספורט אתה מגיע לפסגה על ידי ניצחונות על אחרים. בסופו של דבר, כדי להיות הגורילה, אתה צריך להביס גורילות אחרות. אם לא תעשה זאת, לא תוכל להיחשב כמעצמה.
התמונה הגדולה: לעתים יש הישגים שנראים מרשימים אבל בבדיקה לעומק מסתבר שהם אינם ייחודיים או חשובים במיוחד.
חוזק לאורך זמן: מעצמות צריכות להתקיים זמן ארוך ולא להרף עין. הרבה מעניין העצמה הוא בכך שהיא אמורה להיות קבועה ולא חד-פעמית.
הכרה על ידי אחרים: קצת קשה להיות מעצמה אם אתה הגורם היחיד שחושב כך.

האם לפי הקריטריונים הללו אנחנו מעצמת מרתון?

הישגים תחרותיים: התוצאות של המרתוניסטים הישראלים נפלאות. בעזרתן, הם יוכלו להתקבל למקצה העילית של רוב המרתונים בעולם. זוהי עובדה ברורה ומהותית.

אבל, ההישגים התחרותיים של הישראלים עדיין צנועים. מרתון סביליה אינו מרתון מהשורה הראשונה, אלא מפאתי השורה השנייה של המרתונים בעולם. אף אחד מהישראלים לא היה על הפודיום בסביליה. מארו טפרי, סיים במקום השמיני. עד שרצים ישראלים לא יהיו מועמדים לפודיום באירועים מהשורה הראשונה (משחקים אולימפיים, מייג'ורס, אליפויות עולם) קשה יהיה לראות בנו מעצמה.

קחו לדוגמה את איטליה. ללא ספק הרבה מאחורינו במדד התוצאות. האיטלקים זכו בשתי מדליות זהב אולימפיות ב-32 השנה האחרונות. יש להם עוד כמה מקומות בעשיריות הראשונות שם. הם מעצמת מרתונים. אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהישגים כאלה.

התמונה הגדולה: אין ספק שהישראלים הבכירים רצו מהר וטוב בסביליה. אבל, ייתכן ובעוד מספר חודשים התוצאות הללו ייראו פחות מרשימות. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של שינוי בתוצאות המרתון העולמיות. תוצאות שעד לפני מספר שנים נראו דמיוניות, מושגות עתה כמעט בדרך קבע. יש לכך מספר סיבות אבל הבולטת מכולן היא השינוי בנעליים. נייקי שינתה את חוקי המשחק. החל מ-2016 החלה לספק נעליים שתורמות למהירות הריצה. המחקרים עדיין לא סופיים ועדיין אין הבנה מספקת של השינוי, אבל בשלב הנוכחי אין כמעט ספק בכך שחלק משמעותי בשיפור התוצאות נובע משדרוג הציוד ולא מיכולות ריצה. לא אכנס כאן לדיון החשוב על משמעות השינוי הזה והאם צריך לאפשר אותו בכלל. כרגע, זוהי המציאות וצריך לבחון את העובדות ביחס אליה.

גירמה אמרה בחצי מרתון ליסבון | צילום: ג'ירו מוצ'יזוקי, עבור איגוד האתלטיקה

במרתון סביליה התופעה נראתה במלוא עוזה. כמעט כל הרצים הבכירים ניפצו בו את שיאיהם האישיים. בדרך כלל לא במספר שניות אלא בדקות שלמות.

עונת המרתונים של 2020 בקושי התחילה. בחודשים הקרובים, אם הקורונה לא תמנע זאת, יתקיימו המוני מרתונים מהירים. סביר להניח שנראה שטף של תוצאות טובות. לאחר מרתון סביליה, התוצאה של מארו טפרי ממוקמת במקום ה-22 בין תוצאות השנה. לאחר חודש מאי, סביר שתהיה הרבה למטה מכך. בכל מקרה היא תהיה תוצאה טובה אבל צריך לזכור שרוב הרצים טרם רצו השנה. כמעט כולם ישתמשו בנעליים חדשות שיאפשרו להם לקבוע תוצאות טובות מבעבר. קשה לקבוע מה יהיה בעתיד אבל המסקנה כאן היא להמתין עם הקביעה שאנו מעצמה. לפחות עד שנראה מה יתר התוצאות בחודשים הקרובים.

חוזק לאורך זמן: מעצמה שקיימת מספר חודשים אינה מעצמה כלל. חלק חשוב בעצמה היא היכולת להתקיים לאורך זמן. בשנת 1999 קבעה רביעיית שליחים ישראלית (אלכסנדר פורחומובסקי, טומי כפרי, גדעון יבלונקה ורפי יער) הישג מצוין ב-100X4. הם הגיעו למקום התשיעי באליפות העולם (שהתקיימה למרבה האירוניה בסביליה) והעפילו למשחקים האולימפיים. הם קבעו תוצאה ברמה עולמית גבוהה ובהחלט נראו על הסוס. כמה חודשים לאחר מכן, הכל התמסמס. מנבחרת השליחים נשארו בעיקר הזיכרונות. יש מוסר השכל בסיפור הזה: חכו עם ההכרזות הגדולות.

צ פ ו | ישראל במרוץ השליחים 4X100 באליפות העולם בסביליה

ההישגים הנוכחיים יפים. לפני שאנחנו מכריזים על ישראל כמעצמת מרתון, צריך לראות שהרמה הגבוהה הנוכחית נשמרת גם בשנים שיבואו. אם נהיה באותו מקום גם בעוד, נאמר, עשר שנים, אפשר יהיה לדבר על המעצמה. עד אז, צריך יהיה לאסוף עוד ועוד הישגים, לטפח עוד רצים ולהתמודד עם אכזבות.

הכרה על ידי אחרים: מעצמות הן גופים ידועים. רואים אותן, מעריצים אותן, מפחדים מהן, מנסים להעתיק ואולי מנסים להכשיל. אחד האינדיקטורים החשובים לכך שאתה מעצמה הוא זה שאחרים מתייחסים אליך ככזו.

האם בעולם מתייחסים אל ישראל כמעצמה? התשובה היא חד משמעית – לא. דרך אחת לראות זאת היא שימוש פשוט במנוע חיפוש אינטרנטי. נסו למצוא מאמר שמדבר על עצמתה הרבה של הריצה הישראלית. בהצלחה במשימה הזו. אם אכן רצי המרתון הישראלים ימשיכו להצטיין, יתכן ועוד מספר שנים נראה הכרה בינלאומית בכך. בינתיים, רצים ישראלים נחשבים כקוריוז.

במקום להיות מעצמה בואו נסתפק בהעמקת ההישגים. נלמד להכיר את הרצים שלנו יותר טוב, ננסה לטפח אחרים, נקווה להישגים באירועים גדולים ונלמד להתמודד גם עם אכזבות. אם נעשה זאת במשך זמן מספיק, לא רק שנהפוך למעצמה, גם אחרים יראו זאת.

איימרו עלמיה רץ ישראלי למרחקים ארוכים

ובינתיים בטוקיו…

מרתון טוקיו נערך לאחר שרוב הטור הזה נכתב. במקצה הנשים ניצחה לונה צ'מטאי-סלפטר בתוצאה השמינית בטיבה בכל הזמנים 2:17:45. זאת תוצאת השנה בעולם והיא מציבה אותה בעמדה להיות אחת המועמדות למדליה במשחקים האולימפיים של השנה. יותר מהתוצאה, חשוב ההישג: ניצחון בתחרות מהדרגה העליונה. זהו בהחלט צעד בכיוון של הפיכת ישראל למעצמה. עוד כמה כאלה בשנים הבאות ובהחלט נהיה שם.

צילום עמוד הבית: Chiara Davini