"סליחה אפשר לעבור?", אמר בנימוס אף רוכב כביש באף מרוץ אופניים אף פעם. "בהזדמנות הקרובה תעבור אותי, בטח", ענה לו אף רוכב כביש איטי יותר ולו פעם אחת בהיסטוריה מאז המצאת האופניים ב-1819. זה פשוט לא משהו שקורה, לא מבקשים רשות לעקוף במרוץ כביש או טריאתלון. אם אתה מהיר יותר ממי שלפניך אתה פשוט עוקף אותו. מקסימום צועק בלוחמנות "משמאל!" או "מימין!", מבהיל אותו עד עמקי נשמתו ויוצא להתקפה, אין דיבורים מעבר לזה. מסתבר שבעולם רכיבת השטח זה לא כך, הדברים עובדים אחרת ובסמרתון, שמביא אליו כנראה את האנשים האיכותיים ביותר בענף רכיבת השטח הישראלי זה עוד יותר מודגש – מבקשים רשות לעקוף. לרוב, על פי החוויה שלי לפחות, מבקשים יפה וברוגע.
הרכיבה בשטח אפשרית על השביל הבנוי והמסומן של הסינגל שרוחבו כ-20 ס"מ | צילום: אריאל אגרון
עוד כתבות אופניים בשוונג
4 דברים שחשוב לדעת לפני מרוץ האופניים הראשון שלכם
מה קורה כשמקצועני האופניים נועלים את נעלי הריצה
6 סיבות מדוע רוכבי אופניים צריכים לבצע אימוני כוח
למה לשאול בכלל לבקש לעקוף? כי הסינגל צר, אי אפשר פשוט לתקוף או לעקוף מהצד. מימין מצוק, משמאל תהום. וגם אם השביל עובר דרך שטח רחב ידיים, הסינגל סלול בדרך כלל כך שבשני הצדדים יש אינסוף אבנים או סלעים בלתי עבירים או חול דיונות טובעני או טרסות מחליקות או כל אלה יחד, אחד על גבי השני. בקיצור אין ברירה, זה לא כמו בכביש, הרכיבה בשטח אפשרית כמעט אך ורק על השביל הבנוי והמסומן של הסינגל אשר רוחבו כ-20 ס"מ. אז אם אתה מהיר יותר מהרוכב שלפניך אתה די תלוי ברצון הטוב שלו, התנאים מכריחים אותך לבקש ממנו רשות לעבור אותו. עכשיו… בואו. אנחנו ישראלים. אנחנו לא ממש טובים בלבקש רשות. בטוח לא בצורה מנומסת וסובלנית. הרי מגיע לנו! שילמנו! נו אני ממהר, זוז כבר
זה לפחות מה שאני מכיר מתרבות הנהיגה בישראל ומעולם התחרויות אשר מהן אני מגיע. לכן הופתעתי כל כך מרוב (רוב) הפעמים שנשאלתי מאחוריי בנימוס "סליחה אפשר לעבור?" כל פעם שהאטתי או תקעתי מישהו במקטע ירידה.
היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. רוב רובם של הרוכבים שפגשתי היו הישראלי היפה, הרגוע, הסובלני וזה הפך גם אותי לכזה ככל שעברו השעות והימים, אימצתי את הדיבור הסבבה הזה בעצמי לעבר רוכבים אחרים במפגשים השונים על המסלול.
ביחד עם זיכרונות של נופי מדבר אריזונה, רגליים וידיים חזקות יותר ותחת כואב יותר, "סליחה אפשר לעבור" אדיב הוא המשפט שאני לוקח איתי מהאירוע יוצא הדופן הזה שקוראים לו הסמרתון. לא – כזה – חלום – בלתי – אפשרי מסתבר!
חוויתי אותו בכל מיני דרכים במשך שלושה ימים רצופים.
בסיס הסמרתון הוא בכפר הרוכבים של פארק תמנע העצום. אגם יפהפה באמצע הפארק, אפשרות של פתיחת אוהל באזור מאהל מסודר עם מקלחות חמות ושירותים צמודים או לינה בחדרי צימרים של הקיבוצים הסמוכים. הלכתי לקבל את ערכת המשתתף שבה מספר רוכב ומדבקות מסלול, חולצת רכיבה במידות מפתיעות, חולצה ממותגת, תזונת ספורט לשלושת הימים ועוד. לאחר מכן כבר הלכתי לארוחת הערב ואז תדריך לקראת מחר.
סטייג' 1
פקקים באיילון, חימום בגדול לקראת הסטייג' שלמחרת וברכת "וולקאם" אחת ארוכה לסינגלים ולנופים המדבריים של פארק תמנע
למה פקקים? כי 400 רוכבים ברמות כושר שונות שמזנקים יחדיו אל תוך שביל מדברי צר זה מתכון להיתקע בשרוול עקב רוכבים איטיים יותר, כאלה שטרם התחממו על אופניהם או כבישונים מהעיר הגדולה. כאלה. אז המסקנה להבא? במידה ולא יהיה גם שנה הבאה פרולוג וירטואלי שיחלק את הרוכבים ע"פ רמות ומיקומי זינוק – להתחיל את היום הראשון כמה שיותר מקדימה, להגיע כמה דקות מוקדם יותר לקו הזינוק, לתפוס מקום בקדמת הרכבת. זה יחסוך לכם הרבה בקשות של "סליחה אני עובר", "סליחה אני עובר", "תודה" וכו'. סך הכל 57 ק"מ עם 1,040 מ' טיפוס, בין 3 ל-5 שעות של רכיבה מדברית מדהימה, יחסית טכנית אבל לא משהו שרוכב שטח מתחיל-בינוני אשר יודע לעבור את הכחול בבן שמן לא ידע לצלוח.
כולם אגב חזרו מהיום הראשון בשלום, מרוצים ומאובקים אך נרשמה תקרית אחת יוצאת דופן כאשר תום יצחקי ניצל בנס בזכות הקסדה. ברגע של ביטחון ואומץ יתרים הוא ירד לרגע מהסינגל, עלה על שיח שלכאורה נראה תמים אך הסתיר מאחוריו בולדר קטן אך מוצק ועיקש. מעוצמת הפגיעה תום עף מהאופניים, ביצע "צלילת ראש" אולימפית לאדמה הסלעית, שיפשף כמה גפיים אך בעיקר סדק את קסדתו שבעצם נשברה.
מושלם לברזלנים ולרוכבי כביש אוהבי מרחקים | צילום: אריאל אגרון
– "באיזו מהירות רכבת כשהחלטת לצאת לרגע מהסינגל?" שאלתי אותו באזור מאהל הרוכבים.
– "30-40 קמ"ש, משהו כזה". ענה לי כאשר את המצח שלו מעטרים סימנים אדומים ויפים של מגע קרוב מדי עם המסלול
– "אני חייב אבל מסקנה לקוראים, תום" אמרתי לו. "תן לי פאנץ', מסר לעם, לקח שנלמד ממנו אנחנו הלא מקצוענים, מה לעשות/לא לעשות. אולי לא לרכב 30-40 קמ"ש במקטעים בעייתיים! אני יכול לכתוב את זה?"
– "מה פתאום. ברור שכן"
ביטל את הווישפיל ת'ינקינג שלי מיד.
"פשוט לא לצאת מהסינגל".
סטייג' 2 – רוחות מלחמה
סטייג' המלכה (85 ק"מ, 1,350 מ' טיפוס) היום הכי ארוך בסמרתון. מושלם לברזלנים ולרוכבי כביש אוהבי מרחקים! באמת, נהניתי מאוד. כלומר סבלתי נורא אבל זה אותו הדבר בעצם, הם מגיעים ביחד. זה נגזרת של זה. זה יום שבו טריאתלטים ואנשי ברזל יכולים לתת פייט גם לשטיחונים מנוסים (לדוגמה הרכיבה החזקה של אמיר אלפיה ואור דיין). פרחתי בו, סיימתי אותו בזמן של 4:42 שע' שיחסית לכבישון שרכב בין 10 ל-20 רכיבות שטח בכל ימי חייו עד עכשיו רק מוכיח כמה הסטייג' הזה יכול להתאים לטריאתלטים אוהבי מרחקים או לרוכבי כביש גומעי עליות.
היום עצמו התחיל דווקא בצורה מסודרת, על פי רמות של תוצאות היום הראשון לכן לא היה פקק כמו ביום שלפניו. האיקס קילומטרים הראשונים מישוריים ונהדרים שמהווים בעצם חימום ואז העלייה האימתנית של מעלה שחורה. כולם כמובן ירדו מהאופניים במקטעים שהיו ממש תלולים (20% שיפוע). אבל ראיתי את הרוכבת השוויצרית נטלי שנייטר אלופת העולם (U23) ואלופת העולם הראשונה ב-E-Bike רוכבת את כל הדרך עד למעלה! גם המובילים לפי מה שהבנתי לא הורידו רגל מהפדל למשך כל הסטייג'. אני לא מבין איך זה אפשרי אנושית, מילא השיפוע אבל איך עוברים את האבנים והסלעים בלי שיחליק הגלגל? אני כבר לא זוכר הרבה ממה היה אחרי אבל על פי השעות המרובות היתה פשוט המון רכיבה. המון, מכל מיני סוגים. שזה נהדר כי הרי בשביל זה בעצם נרשמנו לחוג הזה מלכתחילה, לא?
וגם בשביל הנופים. רגע , הנופים… אלוהים, יה אללה, מה שאתה יודע לייצר. הלוואי ורוכבי הכביש היו יודעים מה מסתתר ממש שם בירידה לשביל הזה! והזה, והזה. עולם חדש ומופלא נגלה בפניי בשלושת הימים הללו. אפילו הזיכרונות בהם עכשיו מעלים בי השתאות, היו נופים עוצרי נשימה.
אוקי השתאינו רגע, מגניב, חזרה מבט מטה לעבודת הדיווש והריכוז המטורף שדורש השביל שמלפניי. אנחנו בעומק השעות הקשות של היום, הרגליים כבר עייפות וכבדות, אחרי יום וחצי של דיווש מאומץ בתנאי טווח שטח שונים ומאתגרים, האווירה פתאום הופכת לחורפית, השמש נחבאת לה מאחורי שכבת עננים עבה, מתחיל לטפטף. ואז באות לפתע הרוחות.
אולי הן בעצם היו שם ככה מתחילת היום, אני לא יודע, אבל הן עכשיו בפנים שלי, זה בטוח. אין רוחות כאלה גם בישראמן. זה היה משהו מטורף. רוחות עזות של 30 קמ"ש שהרגישו כמו 300, כאילו עשרה גברים דוחפים אותך ואת האופניים מלפנים מביאים לך קונטרה שלא תתקדם קדימה. רוחות משוגעות. לא הצלחתי לדחוף את הפדלים ולהתקדם יותר מ-11 קמ"ש. רוחות ששוברות מנטלית. לדעתי אלה היו השעה-שעתיים שהרבה תהו לגבי הכושר שלהם. אני בהחלט נאבקתי בשדים של עצמי וניסיתי להיזכר למה כל זה טוב בעצם, למה נרשמתי לחוג, מה המשמעות של החיים שלי. שורה תחתונה, כשמדברים על "סבולת", החלק הזה בסטייג' השני בסמרתון והאופי שלו, הוא תיאור מדויק ומתאים ביותר של המונח הזה. לא יום לחלשים.
ואז, נכנסים להרים, הרוח נפסקת. וזה כמו רכיבה על מאדים. אדמת בזלת אדומה, סלעים בצבע בורדו עם הבזקי נצנוץ של גרגירי קריסטל זעירים בחול. משהו לא מהעולם הזה. כאילו כניסה לאולם קולנוע אחר. מישהו שינה את כל התפאורה מסביב. הכוחות חזרו פתאום, העיניים נפקחו, כיף לחיות. פשוט רגעים בלתי נשכחים. אני לפעמים נדהם כמה מגוונים הנופים בארץ הזאת שזכיתי לעלות אליה.
סטייג' 3 ואחרון – טכני
52 ק"מ, 877 מ' טיפוס: חזרה למאדים, כלומר לסינגל של אדמת הבזלת של אזור תמנע. גם ביום השלישי עברנו בו, הוא יפהפה באופן נדיר אבל די "סללומי". חוץ מ"איפה לעזאזל אני נמצא", שאלה נוספת ניקרה במוחי כל הזמן הזה והיא, "איך אפשר לעבור את זה עם טנדם?" ולא רק את המקטע הזה, 90% ממסלול הסמרתון… איך לעזאזל עוברים את זה עם אופני טנדם??! יש דברים שצריך לראות בשביל להאמין.
הסטייג' השלישי של הסמרתון הוא די טכני. הכי טכני משלושת הימים הללו אבל אחרי היומיים המאתגרים שלפניו מגיעים אליו כבר מנוסים וחמים מבחינת ביטחון בטכניקה ולמה האופניים בעצם מסוגלות. גם פה אני מוצא את עצמי נדהם המון פעמים, דרך איזה תוואי שטח הכלי הזה מסוגל לעבור. אופניים הם ההמצאה הגאונית ביותר של האנושות. הם והומור.
אז יש מקום ל"כבישון בסמרתון". אני ממליץ לכל רוכב להתנסות בחוויה התלת-יומית יוצאת הדופן הזאת שנקראת הסמרתון. חיים רק פעם אחת ויש דברים שצריך לראות ולחוות בשביל לדעת שעברת אותם, שהיית שם ועשית את זה. מסתתר יקום מקביל שם בפארק תמנע ולמשך שלושה ימים, נוספו ל-400 רוכבים הרפתקנים במיוחד זיכרונות חדשים לכל החיים.
