מרוץ Mozart 100 By UTMB, מרוץ של 104 ק"מ + 5,200 מטרים טיפוס מצטבר. המסלול ההיקפי יוצא מזלצבורג האוסטרית היפה ומקיף את ההרים סביבה.

מודה שדווקא למרוץ הזה הגעתי הכי לא מוכן שלי עד היום מהרבה בחינות, לא אופייני לי, אבל לצערי זו המציאות וחשוב גם לומר את זה כשצריך. לא הצלחתי להתאושש מספיק טוב מהמרתון שעשיתי במילאנו לפני כחודש וחצי ושבוע לאחר מכן גם שברתי את הזרת. בהיעדר יכולת לרוץ כמו שצריך, ניסיתי לעשות אימונים משלימים אך אלו כמובן לא מכינים מספיק כמו אימונים ספציפיים ייעודיים למטרה עצמה. אט אט הרגל השתפרה (אם כי אפילו עד היום לא ממש חזרה לעצמה) ונכנסתי גם לאימונים בריצות שטח, אבל לא באופן אידיאלי.

בין לבין היה לנו במועדון הריצה GRIT גם את "פסטיבל מרתון ריגה" שליוויתי את החברים, ומפה לשם הגיע רגע האמת. אני שוכב במיטה ערב לפני, עובר בגדול על המסלול ואפילו תוכנית ריצה מסודרת אין לי אלא רק מתווה כללי.
לפי הערכות כלליות מקדימות שעשיתי מתוך ניתוח ריצות של רצים שהם פחות או יותר ברמת הכושר שלי שהשתתפו בעבר במרוץ, הבנתי שאני אמור לסיים בכ-13 ורבע עד 13 וחצי שעות. אם הכל יתחבר אז אולי אצליח להגיע גם לכיוון ה-13 שעות. וביום רע? ביום רע באולטרה הכל יכול להיות… שהבעייתי ביותר מבחינתי זה כמובן לא להצליח בכלל לסיים.

קו הזינוק במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf

אז למרות שלא הייתה לי תוכנית מסודרת, אני חייב להגיד שדווקא הייתי רגוע מאוד, מלא בביטחון והרגשתי טוב מאוד לקראת המרוץ. משהו בי הרגיש לי שיהיה לי פגז. אולי זה שהגעתי הפעם עם יותר ניסיון מהעבר, אולי שהמסלול יחסית יריץ ו"מתאים" לי כרץ שגם רץ כביש, אולי קפיצת המדרגה שעשיתי בשנה האחרונה בתזונה, אולי העומק מהנפחים הגדולים שהגעתי מאימוני המרתון ואולי… זה כנראה הכל ביחד. שורה תחתונה, הרגשתי שאני יכול לרוץ חזק הפעם גם בלי תוכנית מדויקת אלא יותר לפי תחושה.

חשוב לי להבהיר, אני תמיד רץ בשטח לפי תחושה אבל תמיד יש לי גם ברקע את התוכנית המדויקת. לעולם אגיד שלדעתי התוכנית היא סופר חשובה, היא המצפן והמגדלור וחשוב מאוד בעיניי לקחת אותה ככלי עזר שיעזור לנו להגיע ליעד, אבל אסור לנו לדעתי להיצמד אליה בכל מחיר וככול שנהיה מנוסים ומקצועיים יותר כך נכיר את עצמנו טוב יותר, נדע לדייק את עצמנו טוב יותר ולקבל החלטות טובות יותר לפי התחושות שלנו.

אחד הדברים שהכי גורמים לי הנאה בחיים זה למצוא משהו "שמדליק" אותי ולממש אותו, משהו שמיד איך שאני חושב עליו גורם לי להתרגשות ולתשוקה אדירה. בריצה זה קורה לי בתכנון מסלולים מעניינים, לקבוע לרוץ עם אנשים מסקרנים, לתכנן אימונים מגוונים, לחשוב על אסטרטגיות מרוץ מפתיעות, להכין מסלולי ריצות בחו"ל למקומות חדשים ועוד…

רועי קלמר על קו הזינוק | צילום: Spotoraf

במקרה הזה כשעברתי על רשימת הרצים גיליתי ששתי הרצות הפייבוריטיות הן רצות עילית מצוינות, בעלות דירוג אומנם שגבוה משלי, אבל דירוג שלהערכתי בהמשך יהיה בר השגה עבורי. עוד אימונים, ניסיון ומרוצים ואני מאמין שאוכל גם להגיע אליו. כיום דירוג ה UTMB שלי הוא 693 ואילו הדירוג שלהן הוא 755 (לסבר את האוזן, רצי עלית לקטגוריה זו של 100K ב-UTMB מוגדרים אצל הנשים מעל 660 ואצל הגברים מעל 800).

אז מספרית אני עדיין לא שם, אבל רגע, אם אני רוצה להיות שם בעתיד אז אולי כדאי לי כבר עכשיו לרוץ עם הרצים שכבר שם? וזה הדליק אותי ממש ממש! אומר לעצמי, התנהג היום כפי שתרצה להיות בעתיד שלך. היתרונות ברורים, והסיכון? אולי זה עדיין גדול עלי? אולי זה ירסק אותי? אולי לא אסיים? ואולי ואולי ואולי… נו אז מה? אם לא היום אז מתי? וככה קבלתי את ההחלטה לנסות להיצמד לרצה הספרדייה המדהימה מאיטה מאיורה שמדורגת ראשונה מבין הנשים במרוץ.

04:55 לפני הזריחה, נעמדתי על קו הזינוק, בקור ובגשם השוטף, צמוד לספרדייה בשורה הראשונה. הצלמים מצלמים, אנחנו מנסים להפיג את המתח בתנועות נמרצות במקום, המבט קפוא למרות הניסיון לחיוכים מאולצים, עוד כמה שניות ונצא למסע. יודעים איך מתחילים אבל לא בהכרח איך נסיים. הכרוז סופר 10 שניות לאחור, השעה בול 05:00 ומזנקים.
ידעתי שה-7 ק"מ הראשונים יהיו בכביש ובשטח מישורי ויהיו יחסית מהירים. אני צמוד אליה ואל עוד שתי נשים וככה ארבעתנו מתקדמים בדבוקה ביחד על קצב 4:20, מעט איטי ממה ששיערתי שנרוץ בחלק זה.

רועי קלמר במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf

הן קצת מתנשפות ורואים שזה פחות זורם להן הריצת כביש הזו והן רק מחכות שניכנס כבר להרים למגרש הביתי שלהן. הספרדייה האטה טיפה וכנראה מחליטה להמשיך בקצב שלה, אני מרגיש מצוין וממשיך עם הבריטית המדהימה, פיונה פסקל (בעלת דירוג כללי של נקודה אחת פחות משל הספרדייה ולכן מדורגת שניה מבין הנשים במרוץ). פסקל התגלתה גם כסופר חמודה ותו"כ ריצה אמרה בחיוך תודה לכל סדרן שחלפנו על פניו. אני נהנה מכל רגע לרוץ איתה ומחליט להמשיך איתה ככל שאצליח. מחוסר נעימות, שלא תרגיש בטעות שלא בנוח, שאולי אני נצמד אליה מאחורה, אני מדי פעם לוקח קצת הובלה עד שבשלב מסוים אני מרגיש שאני מאבד אותה. הופתעתי אבל החלטתי להמשיך בקצב שלי.

למדתי לדעת שנשים רצות במרוצים שונה מגברים. הן הרבה יותר שמרניות, מתחילות רגוע יותר אבל מתפתחות חזק מאוד בהמשך, כך שהבנתי שזו לא שאלה של אם אלא רק שאלה של מתי היא תגיע אליי שוב. וכשתגיע שוב אנסה להמשיך לרוץ איתה. הזמן עבר, המרחק נצבר והרגשתי חזק מאוד, חולף בתחנות ההזנה, מלקט זריז מקור אנרגיה וממשיך, 10 שניות בממוצע בתחנה ועל חלקן גם מדלג.

במהלך המרוץ לא ניתן לדעת בזמן אמת את המיקום שלך אבל בהערכה כללית שיערתי שיש לפניי כ-30 רצים. את מיקום הקטגוריה כמובן שבלל לא ניתן אפילו לשער. ערב המרוץ דורגתי 36 מבין המשתתפים (ועל כן מספר חזה 36) ומקום 8 בקטגוריית גיל. ולפיכך חשבתי שאם אצליח להיכנס ל-30 הראשונים הכללי ולהשתחל ל-5 הראשונים בקטגוריה זה יהיה הישג מצוין מבחינת המיקום. זמן היעד האופטימלי שהערכתי סביב ה-13 ורבע שעות גם שיקף את המיקומים האלו פחות או יותר בשנים קודמות.

רועי קלמר במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf

מזג האוויר היה מאוד מאתגר לכל אורך המרוץ. הטמפרטורות צנחו וגשם ללא הפסקה שהתחיל יומיים לפני, ולא הסתיים עד לסוף המרוץ, הפכו את המסלול לנהרות של מים קפואים עם בוץ עמוק וחלקלק. בפסגות הגבוהות הרוח הכתה בנו והאצבעות בידיים חדלו מלתפקד עד כדי כך שהיו מצבים שביקשתי עזרה ממתנדבים בדרכים בפתיחת ובסגירת מקלות הריצה שלי. הגוף רטוב מכף רגל ועד ראש, רצים ורועדים מקור והדרך היחידה להחזיר מעט את הידיים לתפקוד היה להכניס אותן לפה ולנשוף עליהן אויר בטמפ' הגוף שמעט חמה יותר מהטמפ' החיצונית. לא ממש עזר אבל שמר עליהן קצת בחיים.

ואז היא הגיעה. בק"מ ה-60, בירידה החזקה האחרונה של כ-800 מטרים גובה, אני שומע צעדים מהירים מאחוריי, פסקל "חברתי משכבר הימים", הגיעה אליי בדהרה. שמחתי מאוד לראותה וזה גם קצת העיר אותי שוב. פתאום כאבי הברכיים נעלמו, העייפות התפוגגה ואני שוב חזק. המסלול בירידה הזו טכני מאוד ובוצי ואנחנו צריכים לבחור בזריזות ובקפידה איפה להניח את הרגל. אני מוביל והיא נצמדת אליי מאחורה, רצה על העקבות שלי וזה עושה לי טוב. תחושה של ביחד באירוע הזה.

מגיעים בסוף הירידה לקטע כביש רחב ומישורי של כמה קילומטרים ורצים יחד, זו לצד זה עד לתחנה הגדולה הבאה בק"מ ה-67. שניות לפני ההגעה לתחנה  אנחנו נפרדים ומאחלים אחד לשנייה שנצליח להחזיק ביחד חזקים עד הסוף.

ואז, עשיתי את הטעות הקריטית והגדולה שלי במרוץ. במרוץ הזה הייתה אופציה לשלוח תיק עם ציוד להחלפה לתחנה בק"מ ה-67 ולפני המרוץ תכננתי להחליף שם לנעלי ריצה קלות ומהירות יותר מאחר והשטח מנקודה זו אמור להיות "שטוח" יותר ומהיר יותר. אך אליה וקוץ בה. לא השכלתי מספיק להבין שאמנם הן נעליים מדהימות ומהירות אך הן בעלות אחיזת קרקע שלא התאימה למסלול הבוצי והחלק באותו היום.

רועי קלמר במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf

ההתעקשות המחשבתית שלי להיצמד לתוכנית עלתה לי ביוקר רב. דבר ראשון, הידיים שלי לא תפקדו מהקור ולקח לי 8 דק' להחליף נעליים, זמן קריטי ומשמעותי מאוד במרוץ כזה. דבר שני, בעודי ממתין שיביאו לי את התיק עם נעלי ההחלפה שלי אני רואה את הצוות של פסקל מחליפים לה 2 בקבוקי שתיה ותוך 6 שניות היא טסה קדימה להמשך המסלול… דבר שלישי, והכי קריטי, מאותו רגע, בכל מקטע בוצי במסלול, הפכתי לבלרינה. בלתי ניתן לספור בכלל את כמות הפעמים שמעדתי, החלקתי או נאלצתי לעבור להליכה בשל אי ההתאמה של הנעלים לשטח הנתון.

אז אם עד אז אפשר לומר שנהניתי בכל רגע במרוץ, ב-40 ק"מ הבאים אפשר לומר שכבר די סבלתי. המחשבה הפכה הישרדותית. איך אני שורד עד לסיום את התנאים הקשים ובמקביל גם איך למרות הכל אני מתגבר על הטעות וממשיך להיות All In ולייצר מרוץ טוב. לא היה לי קל, כעסתי על עצמי מאוד, אבל אין זמן להתעסק ולחפור בזה, חיפשתי פתרונות ומהר, והפתרונות שלי לפצות על איבוד הזמן היקר היו בדילוג על תחנות (ורק אם אין ברירה אז חטיפת מזון בשניות בודדות בלבד), בהגברת הקצב במקטעים שאפשרו את זה, בדרכי הכורכר והכביש הפחות מחליקות, והכי חשוב לא להפסיק לרוץ כל עוד אני יכול. וזה אומר גם בשיפועי עליה מאתגרים אפילו אם זו ריצה איטית מאוד. העיקר להמשיך להתקדם ולצמצם את זמני ההליכות בעליות למינימום.

את פיונה פסקל הבריטית לא ראיתי יותר. היא סיימה במקום הראשון בנשים ו-7 כללית בזמן מדהים של 12:07 שעות. האם לולא הטעות שלי יכולתי להמשיך איתה ביחד עד הסוף? לעולם לא נדע… אני חושב, שלא עד הסוף אבל אני חושב שכן בחלק נכבד ולדעתי יכולתי לסיים סביבות ה-12 ורבע שעות. בפועל סיימתי ב-12 שעות ו 47 דק' ובמיקום ה-18 הכללי ושני בקטגוריה.

בדיעבד התברר לי כי לתחנה בה עשיתי את הטעות הגעתי במקום ה-1 בקטגוריה בפער של 5 דקות לפני המקום השני (מבלי שידעתי זאת כמובן בזמן אמת). מסתבר שאחרי הטעות שלי המקום השני עקף אותי וסיים 10 דק לפניי… משחקים "באילו אם" לא מקדמים אותנו לשום מקום אבל תמיד נחמד להרהר איזה כיף יכול היה לעמוד לצד פיונה ומאיטה על הפודיום. (מקום ראשון בכל קטגורית גיל עומד עם 5 הראשונים בנשים ובגברים הכלליים ומקבל כרטיס לגמר ה-UTMB בשאמוני).

רועי קלמר במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf

ולסיכום, אני לא מצטער על כלום, אני מצטער רק על הדברים שלא הייתי אמיץ מדי בכדי לנסות. מהטעויות שלי אלמד ואתפתח, מאלו שעשיתי עכשיו ומאלו שעוד יגיעו בוודאות בעתיד. אני מאוד מרוצה מהריצה שלי שזה הכי חשוב בעיניי, אני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי בהתאם למגבלות, הן בהכנה והן במרוץ מבחינת היכולות הפיזיולוגיות, ניהול הריצה (למעט הטעות), התזונה והמנטליות.

ואיך אפשר שלא להזכיר את האיש שהיה כאן איתי, האיש שכל רגע לצידו זאת חוויה מהנה, מצחיקה, משכילה, מלמדת, תומכת ומעוררת השראה, חברי היקר טל אגמון. לא יכולתי לבקש פרטנר טוב יותר במסע הזה. תודה טל על כל רגע ורגע. לשמחתי לפנינו ממש בקרוב עוד אתגרים גדולים משותפים. אני איתך. תודה ענקית לחברים במועדון הריצה שלי GRIT שלא הפסיקו לעודד ולתמוך. תודה למשפחת סלומון, לחברות ספונסר, אינסיילנס וריינד אופטיקס. תודה לאנשי המקצוע שמלווים אותי, לפיזיותרפיסט רונן מריאקטיב ולתזונאית יעל דרור.

תודה כמובן למשפחתי שלי. עינבר הכל יכולה שמנהלת את ה "אירוע" הזה פעם אחר פעם בהצלחה מדהימה. לנועם, עומר ועלמה שלי אהובי ליבי שתומכים ומעודדים ומעניקים לי אושר ואהבה ללא תנאים. תודה למשפחה המורחבת ולחברים ולכל מי שעזר ותמך ועודד ועקב ושלח בהצלחה ומילים חמות. זה ממש לא מובן מאליו ואני מודה לכם בכנות מעומק ליבי. זה ממלא באנרגיה כל פעם מחדש ונותן כוחות להמשך.

ומה בהמשך? 13.9.24 בשוויץ – Wildstrubel By UTMB – מרוץ של 113 ק"מ + 6,600 מטרים טיפוס בשטח מאתגר. כזה עוד לא היה לי… זה מפחיד אותי ומסקרן אותי ואני מת על זה בדיוק ככה.

רועי קלמר בקו הסיום במוצרט 100 של UTMB | צילום: Spotoraf