הג'ירו ד'איטליה נשים מתקיים (כמעט) ברציפות מאז 1988 והוא הגרנד טור הוותיק ביותר בסבב הנשים. אלפונסינה סטראדה לא זכתה לראות את המרוץ ואת ההתפתחות של הענף שהיא כל כך אהבה. אבל היא עשתה משהו שאף אחת מהרוכבות האחרות לא עשתה – השתתפה בגרסה הגברית של המרוץ.
סטראדה נודלה ב-1891 בחווה ליד מודנה. אביה קנה אופניים בשביל לרכוב לעבודה, אבל הילדה התאהבה בהם ולא הפסיקה לרכוב. בגיל 13 התחרתה לראשונה וזכתה בחזיר. היא ניצחה ברוב מרוצי הנערות בהם השתתפה וגם השיגה לא מעט ניצחונות על הבנים.
בתחילת המאה ה-20 נשים שרכבו על אופניים נתפסו כלא מוסריות והודבק לה הכינוי "השטן בשמלה" ולאורך כל הקריירה שלה נאלצה להתמודד עם יחס מפלה והערות מיניות. ב-1911 היא קבעה מרחק שיא ברכיבה בשעה.
אם הוריה קיוו שנישואים ישימו קץ לתחביב המוזר, הם התבדו. בעלה, לואיג'י סטראדה, היה רוכב בעצמו והעניק לה אופניים חדשים במתנה. ב-1917 היא השתתפה בג'ירו דה לומברדיה, אחד משני המרוצים החד יומיים החשובים באיטליה, וסיימה אחרונה. שנה לאחר מכן תתחרה שוב, והפעם תקדים חלק מהגברים.
האישה הראשונה שהשתתפה בגרנד טור
ב-1924 עשתה היסטוריה, כשהפכה לאישה הראשונה, והיחידה עד היום, שהשתתפה בגרנד טור. הג'ירו באותה שנה עמד בפני סכנה בשל סכסוך כספי בין המארגנים לרוכבים. בצוק העיתים, עורך "הגזטה דלו ספורט" אמיליו קולומבו, העיתון שייסד את המרוץ, החליט לאפשר למי שרוצה להשתתף.
על פי האגדה, סטראדה נרשמה תחת השם הא-מגדרי אלפוסין, ולכן המארגנים לא ידעו שמדובר באישה. קצת קשה לקבל את הסיפור הזה בהתחשב בעובדה שהיתה מוכרת בקרב רוכבי התקופה. סביר שקולומבו היה בסוד העניינים והבין את הערך התקשורתי בהשתתפותה, במיוחד במרוץ שהיה נטול שמות גדולים ומוכרים לציבור. ואכן, יום לפני תחילת התחרות העיתון שערך פרסם זאת בעמוד השער: "אלפוסינה והאופניים… אישה אחת בין הגברים".
עשתה היסטוריה. אלפונסינה סטראדה | צילום: Blackcat
ביום הראשון היא סיימה במקום ה-74 מבין 90 המשתתפים. גם בקטעים הבאים סיימה לפני חלק מהגברים. בקטע השמיני, גשם שוטף ורוחות חזקות גרמו לה לשורה של נפילות ופנצ'רים. לקו הסיום היא הגיעה עם מקל מטאטא במקום כידון האופניים שלה שנשבר. היא סיימה 25 דקות אחרי הזמן המותר ונפסלה. קולומבו התיר לה להמשיך להשתתף במרוץ באופן לא רשמי והיא רכבה עד קו הסיום במילאנו. סטראדה סיימה את המרוץ 38 שעות אחרי המנצח, אבל 20 שעות מהר יותר מהמקום ה-38 והאחרון.
שנה לאחר מכן, כאשר קולומבו הגיע להסכם עם הרוכבים הבכירים, כבר לא היה לו צורך בה ולא הותר לה להשתתף שוב בג'ירו. היא המשיכה לרכוב וב-1938 שוב ניסתה לשבור את שיא השעה. מכיוון שבאופן רשמי שיא הנשים הוכר רק החל משנות החמישים, הדיווחים סותרים בנוגע לשאלה אם הצליחה.
כאשר נהיה לה קשה לרכוב כל יום היא רכשה לעצמה אופנוע. בספטמבר 1959 נסעה לצפות בתחרות אופניים. כשעלתה על האופנוע כדי לחזור הביתה היא חטפה התקף לב ומתה בגיל 68.
כתבה מעניינת מאוד וחבל מאוד שכך סיימה את חייה .
צריך להוריד בפניה את הכובע .