עברו כמעט שלושה שבועת מהזינוק לאולטראמן צ'אלנג' ישראל. אתחיל מהשאלה הנשאלת ביותר בשבועיים האחרונים: עכשיו, אחרי שאתה יודע איך התחרות הזאת, בכל זאת היית עושה? התשובה: בהחלט שכן!

מעט על התחרות: מדובר בתחרות מולטי ספורט תלת יומית, בה הספורטאי צריך לשחות 10 ק"מ בכינרת, 420 ק"מ רכיבה ו-84.4 ק"מ ריצה, וכל זה תחום בזמנים שצריך לעמוד בהם.

לתחרות הזאת נרשמתי לראשונה לפני כחמש שנים וביטלתי בשל "רגליים קרות". מאז התחרות הזאת חיכתה לי בפינה עד שאסיים אותה. למי שלא מכיר, בשבע השנים האחרונות עיקר עיסוקי זה מועדון הריצה והטריאתלון B-Together שבבעלותי. שם אני מקדם ספורטאים ומסייע להם להגיע לשיאים ולהישגים משמעותיים, ושמתי את ששי הספורטאי מעט בצד.

החלטתי לקחת על עצמי אתגר גדול שככל שהזמן עבר הבנתי כמה שהוא ענק. אך עם תנאי מאוד ברור שההכנה שלי לא תפגע בתפקודו השוטף של המועדון, שהספורטאים לא ירגישו שהאתגר שלי בא על חשבונם – ואכן כך היה. התחלתי להתאמן לאתגר לאחר כנס שייצר אייל פרל מארגן התחרות לפני כחצי שנה.

מדובר בתקופה ארוכה של אימונים שרובם לבד, ריצות בשעות לא שגרתיות ובכל מזג אוויר, שחייה בבריכה ובכינרת
ושעות רבות של רכיבה – כן גם לאחר שכל הקבוצה הייתה כבר מזמן בבית.

אני בוחר לשתף אתכם באירוע אחד שהיה משמעותי מאוד עבורי שבו נפל האסימון. כרגיל לאחר האימון הקבוצתי יצאתי לריצה ארוכה. את הריצה סיימתי לבד, כשברגליים בפעם הראשונה אני חוצה את ה-50 ק"מ באימון. מאוד שמח, מפוצץ אדרנלין, ומצד שני אני לבד עם עצמי בצהרי היום (כשאת ההתלהבות הזאת הייתי צריך לחלוק עם עצמי). מאותו הרגע הבנתי שמדובר בתחרות סופר קשוחה ואישית, הכי אישית שיש.

"התחרות הכי אישית שיש" | צילום: פרטי

את ההכנה סיימתי עם עשרות רבות של שעות אימון – לבד – מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהב להתאמן לבד – במהלך ההכנה למדתי לעשות זאת. החודשים והשבועות התקדמו והגעתי לשבוע התחרות, נפגשתי עם המלווים המדהימים שלי: דודי מורנו, שלום אלגברלי ועומר דורי בני האהוב, ופרסתי בפניהם את התכנון המלא לכל ימי התחרות. תכננו הכל לפרטי פרטים לפי זמנים, מקומות מנוחה, תזונה, התאוששות ועוד.

יום לפני התחרות הגענו למלון גלי כינרת. קיבלנו ערכות משתתף, עברנו תדרוך – תמונה קבוצתית ובארוחת הערב אייל פרל מארגן התחרות הציג את המשתתפים ו-וואלה, אני אחד מהם.

בוקר התחרות
התעוררתי כשעתיים לפני הזינוק, התארגנתי וירדתי להפקיד את האופניים וכל הציוד לתחרות. ופתאום אני מגלה את מאיה ועדן בנותיי, ועוד נבחרת כתומה מכובדת שבאה לעודד אותי. זאת הייתה הפתעה נעימה.

ששי דורי בכנרת | צילום: פרטי

מתארגנים לזינוק. אייל מבקש מכולם להיכנס למים ומתחיל בספירה לאחור. הלוואי ויכולתי להמחיש את השניות הללו – הבנתי, זה קורה – אני צריך לזנק לתחרות. 10, 9, 8, 7… מרים עיניים לשמיים וצועק "שמע ישראל". מדובר ברגע בלתי נשכח!

בשחייה אנחנו נדרשים לעשות 4 הקפות של 2.5 ק"מ (טמפרטורת המים כ-17 מעלות), בסיום כל סיבוב צריך להחליף כמה מילים עם הצוות שידעו שהכל תקין. את שלב השחיה סיימתי בדיוק לפי הפרוטוקול, יצאתי מהמים לקול עידוד של חברי המועדון והילדים שלי. אופטימיות זהירה.

התארגנות קצרה, כמה תמונות עם הצוות והופ – לטיול סביב הכינרת שהסתיים אחרי בית שאן ואחרי 145 ק"מ רכיבה. מסיים שליש באופטימיות זהירה שמח, מאושר ועייף נוסעים לבית הארחה. ארוחת ערב, תדריך של אייל והופ למיטה.
לפני השינה – עושה שיחת טלפון עם המנצח של הפעם הקודמת ואלוף ישראל באיש ברזל דן אלתרמן שנותן לי טיפ זהב ליום השני. בזמן הזה המלווים המדהימים שלי מארגנים את כל מה שצריך ליום המחר.

ששי דורי | צילום: פרטי

יום 2 לאתגר
בשעה 6:30 מתייצבים בצומת הלידו ובשעה 7:00 מזנקים ליום עבודה ארוך. אנחנו נדרשים לרכוב 275 ק"מ עד אילת על כביש 90 וכל זה עד 12 שעות. את השעתיים הראשונות פתחתי לאט באופן משמעותי (טיפ זהב של אלתרמן, זוכרים?) הכל זרם טוב וחלק עד לקושי (90 ק"מ לאילת). עשינו הפסקת אוכל – דודי הנסיך הכין לי פסטה בדיוק כמו שאני אוהב.

עם החזרה לרכיבה עלתה רוח הפנים לעוצמות קשוחות מהרגיל – גם הקצב ירד בהתאמה. כ-40 ק"מ לסיום אני מזהה בדרך את בנותיי, ואז רגע, עוד רכב, ועוד רכב… תוך דקות היו בצידי הדרך עשרות מספורטאי המועדון ובנותיי שבאו לעודד אותי. העיניים התמלאו דמעות והרגליים התחילו לדחוף חזק!

הקבוצה נתנה את הכח | צילום: ניר עמוס

כך, מלווה ב-40 ק"מ האחרונים אני נכנס לשער הסיום של היום כשילדיי וספורטאים רבים מהמועדון מקבלים את פניי
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", זה מה שצעקתי כשנכנסתי בשער. סיימתי את הסיום בדיוק לפי הפרוטוקול
שני שלישים באופטימיות זהירה. התאוששות קצרה, מקלחת, ארוחת ערב ולישון. הבעיה הייתה שלא הצלחתי לנוח ולישון, עלה לי החום…

יום 3 ואחרון
הגיע הבוקר ובכוח הורדתי את עצמי ללובי לפני הזינוק. מאיה ומיכל ראו אותי – כנראה נבהלו, רצו להביא לי לשתות וכדור להורדת החום.

ביום השלישי אנחנו נדרשים לרוץ 84.4 ק"מ – מהטיילת באילת, עד באר אורה, דרך מעבר הגבול עם ירדן, הלוך ושוב פעמיים. מדובר באחד מהימים החמים בתקופה האחרונה ובתנאי שטח משתנים. הגעתי בשעה 5:45 לקו הזינוק
וב-6:00 מזנקים – והאמת, לא היה לי מושג איך אני הולך לעשות את זה, אבל דבר אחד היה לי ברור, אני עושה את זה! לכל רץ מותר ליווי בריצה, אופניים ורכב שנוסע מאחור.

מלווים מדהימים | צילום: פרטי

את הריצה התחלתי עם רונית ורדי המהממת. התכנית המקורית הייתה שמנחם, מאיה, עומר ורונית ילוו אותי כל אחד בתורו, אך לא עברו מספר ק"מ ומצאתי את עצמי מוקף בנבחרת מלווים מדהימים שעזרו לי בכל צעד וצעד, חלקם עברו איתי כ-50 ק"מ, ואפילו בני עומר רץ איתי כ-25 ק"מ.

בואו נדבר רגע על 21 הקילומטרים האחרונים, שבהם היו רגעי המשבר הגדולים ביותר. חום, עייפות שמתגברת, התזונה שבקושי נכנסת, אך הרצון העז להגיע לקו הסיום היה חזק מכולם יחד.

רגעים של תהילה
הצעדים על השטיח לפני… הסרט המתוח שמחכה שתחצה אותו… זה רגע ששווה הכל. אני מגיע לשער הסיום עייף מאוד, מרים את הסרט וצועק שהחיינו. שלושת ילדיי קופצים עלי וכולנו פורצים בבכי של אושר, ומיד מצטרפים לחגיגה חברי המועדון. 3/3 – יש! המשימה הושלמה!

ששי דורי ובנותיו בסיום | צילום: פרטי

תובנות
1. תציבו מטרות גדולות – לא משנה כמה זמן יעבור עד שתגשימו אותן כל עוד אתם בדרך
2. הכל, אבל הכל, אפשרי
3. כל קושי נגמר בסוף
4. אין תחליף להתמדה והיצמדות לתוכנית מסודרת.

אין ספק שחצי השנה האחרונה והשבועיים האחרונים בפרט הפכו אותי לחזק מנטלית הרבה יותר מבעבר, והקנו לי ידע וניסיון עשיר שאותו אני הולך להעביר הלאה. רשימת התודות ארוכה (וגם פירטתי אותה בפוסט הסיכום בפייסבוק), אבל תודה לכל מי שהיה חלק במסע שלי. בלעדיכם, כל זה לא היה קורה. ונתראה באתגרים הבאים.

ששי ועומר דורי עם הגביע | צילום: פרטי