הכל התחיל אצלי בשבת, 25 ביולי. בשנה האחרונה בני הבכור, יואב, עשה שנת שירות משובשת למדי בצופי ים כינרת. במהלך הקיץ ביקרנו אותו מדי חודש. את הביקורים הייתי מנצל כדי לשחות קצת בכינרת, ולהיזכר כמה נחמד היה כאן פעם כשאפשר היה ללכת לבריכה בכל יום.

באותה שבת החלטתי לשחות לכיוון בית הקברות הישן של כנרת ששופץ בשנים האחרונות. בעודי חותר בסבך קני הסוף שממול לבית הקברות ובוחן סירה ישנה שעגנה שם הבזיק בי הרעיון: סביב הכינרת יש כמה חופים נפלאים. למה שלא נשחה לידם ונבצע הקפה מלאה של האגם?

"מה דעתך על הקפת הכינרת?"

מיד עם צאתי מהמים שלחתי מסרון לשני ידידים, שחייני מרתון מדופלמים ומנוסים, שחשבתי שיתלהבו מהרעיון: עוזי תשובה ולוק שטבון. "מה דעתך על הקפת הכינרת ב-3 ימים? אתה בפנים?".
"מגניב!", כתב לי עוזי מיד. "למה ב-3 אם אפשר ב-2? מעוניין!", ענה לוק בלי להשתהות. כך זה התחיל.

חיפשנו תקופה שבה הכינרת מסבירה פנים | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

בעיני רוחי ראיתי אתגר אינטימי למדי. 6-8 שחיינים. מספר שיהיה מספיק כדי לכסות עלויות של סירת ליווי, קיאק אחד או שניים, וזהו בערך. שיערתי שהעלות למשתתף תעמוד על כ-1,000 שקלים לפני הוצאות לינה ומזון.

"את מי כדאי לצרף?" שאלתי אותם. לוק שלף מיד רשימה של כ-8 מועמדים.
"למתי אתה רוצה את זה?", כתב לי. "עכשיו הכינרת חמה מדי".
"ספטמבר או אוקטובר", כתבתי לו. "זמן מעולה!", ענה לוק.

ברגע שזרקתי את האבן למים כבר לא היתה לי שליטה על עוצמת הגלים. לוק נמצא בקשר עם כמה קבוצות שחייה במים פתוחים. את חלקן אני מכיר. היה ברור לי שרבים מידידיו ירצו להשתתף. כשהבנתי שזה הכיוון הרשיתי לעצמי לשלוח הזמנות לעוד כמה שחיינים שאני מכיר. אם כבר הולכים בגדול – אז הכי גדול שאפשר.

משם העסק החל להתגלגל. יומיים לאחר המסר הראשוני שלחתי לעוזי ולוק מסלול ראשוני שמתחיל ונגמר בחוף של צופי ים כינרת. המסלול נבנה בהדרגה: 18 קילומטר ביום הראשון, 16 בשני, 14 באחרון. ככה בקטנה – 48 קילומטר.
"נראה מעולה" כתב לי לוק. הוא הבין שאני רציני ונרתם מיד לעזור. סיכמנו בינינו שננסה להתכוונן לאמצע אוקטובר – זמן שבו הכינרת מסבירה פנים, הרוחות חלשות, הנופשים חזרו לביתם במרכז והמים לא חמים מדי. עוד החלטנו שנעשה זאת בסופ"ש ארוך – חמישי-שישי-שבת.

מתכוננים ל-48 קילומטר ו-48 אלף תנועות | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

לקראת אמצע אוגוסט עשינו את הצעד המתבקש הבא: הקמנו קבוצת ווטסאפ של כל המעוניינים וקבוצת פייבוקס לגיוס הכספים. לוק לקח על עצמו את ענייני התקציב. גבינו מכל משתתף פוטנציאלי 1,000 שקלים. "דמי רצינות" קראנו לזה. בפועל זה עלה הרבה פחות, כ-350 שקל למשתתף.

מכאן והלאה העניינים התקדמו בצורה די חלקה, הקמנו קבוצת "מנהלת ההקפה" של כ-6 משתתפים כדי לארגן את האירוע. את התכנון הלוגיסטי לקח על עצמו בעיקר עודד רהב. הוא היה בקשר רציף עם יו"ר מועצת עמק הירדן, עידן גרינבאום, ודרכו עם השיטור הימי של טבריה. עודד גם גייס עבורנו את קבוצת הקיאקיסטים שהגיעו כולם בהתנדבות. אני הפעלתי את קסמי על ידידי, ארז צוק, שחיין חובב ובעל נכס חיוני – סירת מנוע שחונה דרך קבע בכינרת בחניון הסירות מגדל. ארז נרתם למשימה. הוא הודיע שבאחד הימים הוא ישחה איתנו ובשאר ילווה אותנו בסירה או שירתום עבורנו סקיפר אחר שיעשה זאת. ענייני הלינה והאוכל הופקדו בידיים של שני ואבישג.

למרות שחלק מאתנו צידד בגישה הרומנטית-אותנטית שלפיה עלינו לבלות את הלילה על החוף שאליו נגיע בשחייה – נאלצנו להתפשר מעט. הגענו להסכמה על לינה בחדרי האירוח של אשדות יעקב (איחוד). בדיעבד – החלטה נבונה. השרירים הכואבים והמזגנים החרישיים הזכירו לנו זאת מדי לילה. אט אט נקשרו כל הקצוות, ונקבעו התאריכים למשימה: 22-24 באוקטובר. נקבע שהמסלול יתחיל בחוקוק וייגמר ביום הראשון בבית ירח. ביום השני נשחה עד לחוף לבנון בגדה המזרחית, וביום האחרון נחזור משם דרך הגדה הצפונית לחוקוק.

כל מה שנשאר לנו זה להתאמן ולחכות.

הכנות אחרונות לקראת המשחה | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

אז זהו, שלא. לפחות לא אצלי. למגינת לבי בערב ראש השנה ננעלו שעריה של בריכת האוניברסיטה ותוכנית האימונים שלי השתבשה. המרתי את בגד הים והמשקפת בנעלי ספורט ובגדי רכיבה. ניסיתי לשמור על כושר מינימלי. בהתחלה עוד חשבתי שאגיע להתאמן מדי פעם בים, אבל ככל שהתקדמו החגים והסגר הועמק השתכנעתי שממילא המשחה יידחה. ואם זה כך – מדוע לקום ב-5 בבוקר כדי לשחות?

יוצאים לדרך

כארבעה ימים לפני האתגר תכננו לעשות ישיבת זום אחרונה כדי להחליט – כן או לא. כמה ימים קודם לכן הזהיר אותנו ארז שבזמן הסגר אסור להוריד סירות למים. ואם אין סירת ליווי – אין משחה. ביום ראשון, 18 באוקטובר עלינו לשיחת הזום. "הכל בסדר, דיברתי עם כולם, אפשר לקיים את המשחה. יוצאים לדרך", עדכן אותנו עודד. בום!

"אוקי", חשבתי לעצמי. "איך אני שוחה עכשיו את המרחק הזה? הא?!"

לא שהיה לי יותר מדי זמן לחשוב. אם לא ביליתי בים עד עכשיו, חשבתי, כבר אין טעם לשנות משהו. יהיה מה שיהיה. ליתר ביטחון, בימים הבאים לא עליתי גם על האופניים. שיהיה טייפר ארוך. וחוץ מזה, הדבר האחרון שאני רוצה כעת זה להיפצע.

ביום רביעי, 21 באוקטובר עלינו לאשדות יעקב. בשעה 8 בערב קיימו עודד ולוק תדריך אחרון. לא את כל השחיינים שם הכרתי. לא נורא, חשבתי, אכיר אותם כבר במים, בימים הבאים.

להפתעתי, הצלחתי להירדם בשעה סבירה יחסית, קצת אחרי 11. ב-4:30 היינו שוב על הרגליים. ישנוניים אך דרוכים עלינו על ההסעה שלקחה אותנו תחילה לחוף מגדל להתמרחות אחרונה והעלאת ציוד, מזון ומים על הסירה. ב-6:15 דרכו רגלינו במי חוף חוקוק ורבע שעה לאחר מכן התחלנו לחתור.

הקבוצה חולקה לשתיים: 9 שחיינים בקבוצה איטית של כ-20 דקות לקילומטר, ועוד 9 בקבוצה מהירה של 17 דקות לקילומטר. בהכירי את עצמי קיוויתי שאצליח לשמור על קצב מסוים עם הקבוצה האיטית. מקסימום, חשבתי, תמיד ישנה הסירה. אני לא בתחרות עם אף אחד. ואכן, שחייני הקבוצה האיטית ברחו לי די מהר. נשארתי לבד. טוב, לא ממש לבד. מכיוון שהיו לנו יותר קיאקים מקבוצות תמיד נותר לפחות קיאק אחד לידי.

"איך אני שוחה עכשיו את המרחק הזה? | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

שוחים לפי מתווה

בהפסקת האוכל הראשונה שאל אותי ארז: "אתה רוצה שאקפיץ אותך 200 מטר קדימה לקדמת הדבוקה?" חשבתי על זה כמה שניות ואמרתי: "למה לא"? הרי אני לא בתחרות עם איש כאן. רק עם עצמי. אם ה-200 מטר הללו יחסרו לי, כשנגיע לסיום אשחה אותם בקרבת החוף. ובכן, נחשו מה? אחרי כמעט 7 שעות של שחייה הם ממש לא חסרו לי. הרבה יותר חשוב היה לי שהמשחה יתנהל כמתוכנן ולפי המתווה. את בעיות האגו שלי אפתור אחר כך עם עצמי.
וכך זה התנהל לאורכו של היום. הכינרת היתה חלקה כמו ישבן של תינוק ורגועה כמו כלב שקיבל זה עתה עצם עסיסית.

אחרי הפסקת המזון השנייה ראיתי שגם ידידי צביקה יעקובי מתקשה לעמוד בקצב של הקבוצה ה"איטית". הוא הצטרף לקבוצה השלישית שפתחתי. "הם שוחים מהר מדי" אמר לנו ארז מהסירה. "הקבוצה המהירה לא מצליחה לסגור את הפער". לקראת סופו של היום חשתי כאבים עזים בכתף שמאל. שיניתי קצת את תנועות השחייה במטרה להקל על הכאב. קני הסוף המתרבים שחלקם ננעצו בבשרי אישרו לי שאני קרוב לחוף היעד בבית ירח.

הגעתי לחוף מותש. כל השרירים כאבו לי. ובמיוחד הכתפיים. אבל לעייפות נלווה גם סיפוק. "היום הראשון עבר בשלום", חשבתי. ניסיתי להצטרף לסשן המתיחות שארגון אורי סלע בחוף אבל הגוף סירב לזוז. הוא רק רצה לנוח.
כשהגענו לקיבוץ בסביבות 2 אחה"צ נפלתי לתנומה של כשעה. מעט לאחר השנ"צ זכינו לארוחה מפנקת שארגנה אבישג.

הכתף המשיכה להציק לי גם בערב, ובמהלך סשן המתיחות והיוגה של עדינה. "מה יהיה מחר?" חשבתי. ומיד הרגעתי את עצמי. "תמיד יש את סירה".

ביום שלמחרת הגענו לחוף מוקדם יותר, בגל חשש מפני רוחות מזרחיות חזקות שיעלו בבוקר ואחרי הצהריים. בשעה 6:00, כאשר הכל עדיין חשוך, נכנסנו למים. חלק מאתנו הכניסו פנסי תאורה למצופי השחייה, והדבוקה נצבעה בצבעי כתום-צהוב-ורוד.

את היום הזה העברתי בעיקר בחברת ארז ששחה לצידי. תחילה פנינו לכיוון קיבוץ האון והשלמנו 4 קילומטר של שחייה – בדומה למסלול הצליחה העממית – רק בכיוון ההפוך.

הכאבים בכתף פחתו ככל שהתקדמנו צפונה ובשלב מסוים שכחתי מהם. לקראת הסוף כשנשארו לנו כ-2 קילומטר, החלטתי שאני עושה לעצמי תרגיל מנטלי. "אלו לא 40 דקות שחייה כמו שאולי נדמה לך", אמרתי לעצמי. "תתכונן לשעה שלמה של שחייה".

חבורה שכזו | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

"אני פשוט צריך לשחות בקצב שלי"

וזה עבד! בכל פעם שהרמתי ראש וראיתי שנקודת הסיום עדיין רחוקה שכנעתי את עצמי שנותר לי יותר זמן ממה שאני מדמיין. הרי הכל בראש, לא?

הרי הגעתי לכאן לחלוטין לא מאומן. אנשים אחרים כאן שחו 10 קילומטר באימון. לפעמים 15. 40 קילומטר בשבוע. ואני? די חיפפתי. סמכתי בעיקר על הניסיון שצברתי במרתוני שחייה קודמים שהשתתפתי בהם. ידעתי שכדי להצליח אני פשוט צריך לשחות בקצב שלי, ולא לשנות אותו כלל. לא מהר יותר ולא לאט יותר. תנועה אחר תנועה, נשימה אחר נשימה. בסוף החוף תמיד מגיע.

ליום השלישי הגענו נרגשים עוד יותר. זהו, כבר רואים את הסוף. עוד 4-5 שעות הכל יהיה מאחורינו.
אחרי שעת השחייה הראשונה הגיעה רוח מזרחית והים עלה קצת אבל מיד נרגע. מטרידים יותר היו כלי השיט שהחלו להקיף אותנו מכל הכיוונים – סירות ואופנועי ים. בכל זאת, יום שבת, אחרי סגר ארוך. נדמה שכל המדינה עלתה לכינרת.

למזלי הקיאקיסט שליווה אותי שמר עלי מכל משמר. "זה, בסדר", הרגיע אותי. "אני כל הזמן איתך. אני מביא אותך עד החוף".

בשעה 11 בבוקר דרכו רגלי על חוף חוקוק. או אם לדייק: ישבני נצמד לחוף חוקוק. במשך דקות ארוכות לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. כל הגוף כאב לי. סיפוק גדול.

הצטלמנו כמקובל, אמרנו תודה זה לזה, ולמלווים הנאמנים שלנו ונסענו לנוח קצת בקיבוץ.

אחרי יומיים של אוכל צמחוני החלטתי להתפנק יחד עם עוד כמה חבר'ה על המבורגר עסיסי שהזמנו ממסעדת "המבורגר סלון" בצמח. כל ביס שנגסתי בלחמנייה עם הקציצה מילא אותי אושר. בסיום הארוחה השמיע לוק – איש גדל מידות למי שלא מכיר אותו – רטינה קלה: "שיט! ידעתי שהייתי צריך מיד להזמין שניים!"

"שמחתי על הצטרפותן של שתי בנות נוספות לאתגר" | צילום: באדיבות עמי גינזבורג

אפילוג

על מה חושבים כשנמצאים כל כך הרבה זמן במרתון של שחייה? 5, 6, 7 שעות? מה עושה המוח שלכם בזמן שאתם חותרים שעות במים? לא יודע איך זה אצל אחרים. אצלי בדרך כלל מתנגן שיר כלשהו. אני מתאים את קצב השיר לקצב השחייה שלי וכך מעביר את השעות בהאזנה נעימה למנגינה שבראשי. פעם זה יהיה, פול מקרטני, פעם אלביס קוסטלו ופעם אהוד בנאי. בכל פעם אחד מהם נרתם לסייע לי. יפה מצידו.

באחרונה חזרתי קצת לשמוע מוסיקה קלסית. בהקפת הכינרת ליווה אותי בעיקר צ'ייקובסקי, עם מפצח האגוזים שלו. זו הסיבה שבחרתי בקטע המוסיקלי הזה – ואלס הפרחים – לסרטון שערכתי עם תום המשחה. אם הייתי מחכה עוד שבועיים זה כנראה היה משתנה ואת הכינרת הייתי שוחה לצלילי "וואלס הקיסר", של יוהן שטראוס!

וזה מה שסיפרו לי משתתפים אחרים באתגר

טל סנונית, 58, עין החורש
"לפני 12 שנים חציתי את הכינרת לאורך. זה היה מיד אחרי שחזרתי להתאמן בשחייה אחרי שנים של הפסקה. זה היה קשה מאוד. עמדתי במשימה אבל הייתי ממש על הקצה – פיזית ומנטלית.

"על האירוע הנוכחי שמעתי במסרון מעמי. זה הדליק אותי מיד. בסך הכל התכוננתי לאתגר הזה כחודש ימים, בעיקר בשחייה בים עקב הקורונה. למזלי הים בתקופה הזו הוא נהדר לשחייה. אבל עדיין חששתי. בעיקר מכך שהכתפיים הפצועות שלי יתפרקו במהלך המשחה. למרות הכל הרגשתי מצוין במהלך האתגר. מיום ליום הרגשתי יותר טוב. הקושי העיקרי הגיע תמיד בשעה הראשונה עד שהמחשבות והגוף הסתדרו עם המים. קושי נוסף נבע מכך שהקצב הפך לעתים איטי עבורי, והוציא אותי מהריתמוס הקבוע שלי.

"בסך הכל הופתעתי לטובה מהכושר והיכולת המנטלית שלי לעבור בקלות יחסית את האתגר כולו. מאוד עזר לכך הארגון שהיה מושלם עם אפס תקלות. סיימתי עם הרגשה מאוד טובה ואם תהיה הזדמנות נוספת אני חושב שאחזור על המשחה הזה".

עודד רהב, יזם ופעיל סביבתי, נשוי+3, מושב מאור
"אני משתתף מדי פעם עם חברים באתגרי שחייה שונים, לרוב למען מטרה כלשהי. משחה המרתון הראשון שלי היה אתגר שחייה מקפריסין לישראל בשליחים. אני לא יודע לומר איזה מהמשחים שבהם השתתפתי היה הקשה ביותר. לרוב אני עסוק מאד בארגון ובלוגיסטיקה כך שכשמגיעים בסוף לשחייה אני פשוט מתרכז בלהנות.

"אחד המשחים שזכורים לי במיוחד הוא המשחה שעשינו בדרום אפריקה באוקיינוס ההודי למען הצלת כרישים. היו שם כמה אתגרים מאוד "מעניינים". כמו למשל גלי גיבוע ( swell) שהפתיעו אותנו. שחינו שם כ-30 ק"מ בעומק האוקיינוס אבל לאחר כ-10 שעות שחייה התבקשנו לצאת. הסיבה: אלפי מדוזות פורטוגזיות שחצו את המסלול שלנו.
על אתגר ההקפה של הכנרת שמעתי מלוק שטבון. נדלקתי מייד ותיכף התחלנו להתאמן. התאמנו בים כמה פעמים בשבוע והתחלנו לצבור קילומטרז'.

"סגר הקורונה היווה כמובן אתגר משלו. היינו צריכים לחשוב כיצד מתאמנים והיכן. למרות זאת צברנו נפח שחייה מתאים וחשנו מנטלית שאנחנו מוכנים. החשש העיקרי שלי לקראת המבצע היה מצב הכנרת, ובייחוד משטר הרוחות ההפכפך שלה. בדרך כלל אני אוהב אי וודאות. זה מכניס אותי למתח טוב ומשאיר אותי ערני. התחושה בימי המשחה היתה מצוינת. הקפדנו כל יום לעשות חימום, ועוד יותר מכך על שחרור ומתיחות. גם תכנון התזונה ושעות המנוחה עזר מאוד.

"במשימה כזו חשוב מאוד להקפיד על הדברים הקטנים. ביום האחרון ממש לקראת הסוף ראיתי כבר את החוף והחלטתי לדלג על ההאכלה האחרונה. זו הייתה טעות כמובן. הגוף דאג להזכיר לי את זה עם כל תנועה. עוד דבר שעזר מאוד היה העובדה הפשוטה: אני שוחה עם חבורה מקסימה שבה כולם נרתמים לעזור זה לזה.

"ואהבתי גם את העובדה ששחינו למען מטרה – קידום הקמפיין לניקיון הכנרת. זה לכשעצמו נתן לי אנרגיה אדירה.
אשמח תמיד לשוב ולקחת חלק בפרויקט שכזה ולמען מטרה נעלה. ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל המשתתפים ובעיקר למלווים: חבורה של קיאקיסטים, סקיפרים ובעלי תפקידים במועצת עמק הירדן שפשוט התנדבו ונרתמו לעזור לנו".

טל פרדמן, 55, עו"ד, נשוי +2, גר בתל אביב
"בילדות התאמנתי בנבחרת השחייה של קיבוץ רוחמה, ולאחר מכן בקבוצה האיזורית, הפועל בני שמעון. בגיל 18 הפסקתי לשחות, הפסקה שנמשכה 34 שנים. בין לבין רכבתי על אופני שטח וכביש. חזרתי לשחות לפני כ-3 שנים וביוני 2019 התחלתי לשחות אצל אורי סלע בעולם המים, ובקבוצת שחייני העלית, "הצוק בוטיק". גיליתי את השחייה מחדש.

"במהלך הקיץ האחרון נודע לי שאורי מאמן קבוצה של שחיינים לקראת הקפת הכינרת. הצטרפתי מיד. המשחה עצמו היה כיף גדול. שחיית מרתון מרגיעה אותי. כמו מדיטציה. השתמשתי בטיפ האלמותי של "קרמבו" ממבצע סבתא. התחלתי בכל הכח ולאט לאט הגברתי. האמת, לא ממש עזר לי להתקרב לרמה של החבר'ה המהירים באמת – טל (סנונית), אבישג, שני, בן ואורי. למרות זאת נהניתי מאוד. מהשחייה, החברה והארגון המתוקתק. עכשיו אני רק מתפלל ומתחנן: אם מארגנים עוד משחה כזה – נא לא לשכוח להזמין אותי".

אבישג טורק, 45, אם ל-2, שפיים
"בעיני אין אתגרים קשים שהם קשים מדי. יש אתגרים מורכבים שניתן לבצע אם מתכוננים אליהם כמו שצריך פיזית ומנטלית. ישנם מאחורי אתגרי שחייה רבים וקשים כמו חציית תעלת למאנש, חצייה כפולה של הכינרת לאורך וחציית ים המלח שמוכרת גם כשיא גינס.

"על אתגר הקפת הכינרת שמעתי מהחבר'ה בבריכת גורדון. התגובה הראשונה שלי היתה: "למה בשלושה ימים?"
ההכנות שלי היו דומות לאלו שהיו לי באתגרים קודמים וכללת בעיקר עלייה הדרגתית בנפחים. הקורונה לא הפריעה כי אני גרה ליד הים. להיפך – היא פינתה לי זמן.

"החששות שלי נגעו בעיקר לכך שזו שחייה במים מתוקים ושמשטר הרוחות בכינרת משתנה ולא צפוי. בשחייה עצמה הרגשתי מעולה. עשיתי הרבה אתגרי שחייה לבד וכאן הזדמן לי לשחות לצד חברים. זה הרב היותר מהנה. שמחתי גם על הצטרפותן של שתי בנות נוספות, שני ועדינה. פעם אחת שגיתי כשהחלטתי דווקא להאט את הקצב כדי לשמור כוח להמשך. זו היתה טעות. הירידה מתחת לקצב הקבוע שלי ערערה אותי. אחרי ההפסקה הבאה החלטתי לא לפחד וחזרתי לשחות בקצב המתאים לי".

אורי סלע, 48 , עוסק בהידרותרפיה ושיקום במים ובניהול עולם המים
"אתגר השחייה הקשה ביותר שבו השתתפתי עד כה היה משחה השליחים קפריסין-ישראל. מעבר לאתגר הפיסי היה כאן עניין של לקום מכישלון בניסיון הראשון, להתמודד עם כל השדים, ולעשות זאת שוב. כשהתחלנו להתאמן לאתגר הנוכחי, היה שלב שבו רציתי שזה יתבטל. כמובן, אני שמח שזה לא קרה.

"התאמנו בקבוצה כ-6-5 ימים בשבוע במשך 3 חודשים וקצת. התוכנית כללה נפח שחייה שבועי של כ-40 קילומטר. אני חושב שבסוף היינו מאוד מוכנים, למרות שניתן היה להתאמן טוב יותר לו ניתן לנו יותר זמן. הקורונה רק עזרה לנו. אני באופן אישי עסוק רוב הזמן באימון אחרים ופתאום התפנה לי זמן לעצמי. זה היה כיף אדיר.

"על עצמי לא חששתי כי הרגשתי מוכן. אם היה משהו שחששתי ממנו זה שאנשים בקבוצה ינסו לסיים את האתגר בכח, גם במחיר של פציעות. שלושה חודשים לאתגר כזה זה מעט מידי. אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר לשחות 48 ק"מ ב- 3 ימים.

"היופי במשחה הזה הוא שהוא מאוד קבוצתי. כאשר אתה חושב על אחרים פתאום יותר קל לך. ואם אתה צריך עזרה תמיד מישהו יירתם ויסייע. ואם מישהו נחלש במהלך השחייה נכנסים למבנה של דראפט ועוזרים לו לשמור על הקצב.
הקושי שלי הוא דווקא ההפסקות. הגוף הופך לנוקשה ומתקשה להתניע. הקושי האמיתי אצלי היה בשעתיים האחרונות ביום השלישי. אני שוחה ושוחה והחוף לא מתקרב במילימטר.

"למזלנו הארגון של המשחה היה מעולה. החל בסירת הליווי של ארז, ההסעות, זמני ההאכלה, הליווי של הקיאקיסטים. הכל דפק כמו שעון. ירגש אותי מאוד אם אנשים מחו"ל יבואו לכאן לחזור על אתגר כזה. אשמח לשחות איתם אם זה יקרה".

דורון עמוסי, 52, נשוי+3, רופא משפחה, גר בהרצליה
"הקפת הכינרת? מי בכלל רוצה לשחות בכנרת? הרי היא כל כך עכורה עד שלא רואים את קצה היד במהלך השחייה. והמים המתוקים חסרים את אפקט הציפה של הים התיכון. זה בערך מה שעבר לי בראש כשעברה השמועה על "אתגר הקפת הכינרת" בקרב חבריי השחיינים.

"אבל משהו אחד בכל זאת משך אותי: תוכנית האימונים. אותי משום מה זה תמיד מפתה. ועוד יותר משך אחרי חצי שנה של קורונה. חצי שנה של משבר ספורטיבי בו אני מבצע את המינימום הנדרש, רק בכדי לשמור על המשקל…
זו בעצם הסיבה שנכנסתי לאתגר הזה: תוכנית האימונים. לא המשחה עצמו. הכנרת ממש לא עושה לי את זה. ובכלל, הייתי די משוכנע שהמשחה לא ייצא אל הפועל.

"אימון ראשון נקבע ליום חמישי, 20 באוגוסט בשעה 5:00. 6 קילומטר בחוף הרצליה. לא פשוט למי שהרגיל את עצמו לשחות בחודשים האחרונים רק 2 קילומטר לאימון. וזה אכן לא היה קל. אבל מה זה חשוב? העיקר ששוב יש למה לקום בבוקר. שיש תכנית מסודרת. אתה יודע כמה תשחה היום, מחרתיים, בעוד שבוע. הביטחון והרגיעה של תכנית אימונים. תחושה מוזרה ונעימה שלא ברורה לי עד הסוף.

"השרירים הכואבים שמחים שלא שכחתי אותם. הנשימה מרחיבה את בית החזה. הפגישה המחודשת עם החברים הוותיקים מאתגר "קפריסין-ישראל". חברים מוכרים אחרים כמו אבישג, שני, דרור, ועוד אורחים שאורי סלע הביא מעולם המים. זה הרגיש כמו תחילתה של חגיגה. על אימוני הנפח היה אחראי אורי. הם נבנו לפי סרגל מאמצים קצר יחסית בגלל הזמן הקצר שנותר עד האתגר והתקיימו בסופי השבוע בחוף פולג בנתניה ובחוף הכוכבים בהרצליה. הם כללו דיונים ארוכים: האם לאכול רק במים או שמותר לפחות לצאת לשתות בחוף? בסוף, בזכות שני, נפלה ההכרעה: כל שעה וחצי יוצאים לשתות בחוף. חמש דקות של פינוק.

"התאמנו כחודשיים וחצי לקראת ההקפה. זה מעט מדי אבל לא ממש הטריד אותי. בגלל הסגר לא האמנתי שהמשחה ייצא אל הפועל. כל כך נהניתי מהאימונים והאווירה סביבם שממש לא הפריע לי אם יהיה או לא יהיה משחה.
ואז, בפתאומיות, 3 ימים לפני, קיבלנו הודעה מקבוצת המארגנים: "אפשר להוריד סירות למים. יש משחה".
המשחה עצמו היה עבורי הפתעה גדולה. הכנרת האירה לנו פנים בכל ימי המשחה.

"תנאים מושלמים. כמו לשחות בבריכה גדולה. ים שטוח, מעט מאוד זרמים, בעיקר לטובתנו, ורוחות לא משמעותיות, בניגוד לתחזיות. בקילומטרים האחרונים של היום השלישי עלו גלים עם זרם נגדי, כמו להזכיר לנו למה הכנרת עדיין מסוגלת. התנאים היו כל כך טובים, והשחייה כה מהנה שאני חייב לחזור בי מכל ההשמצות של הפסקה הראשונה ולצאת מכאן בקריאה: 'בואו לשחות בכנרת. לאורכה, לרוחבה, או מסביבה. כדאי לכם".

רשימת המשתתפים בהקפת הכנרת הראשונה: בן אנוש, אודי אראל, דרור בלקין, עמי גינזבורג, עודד גרוס, אבישג טוראק, שני מוסקונה, אורי סלע, אמנון סלע, טל סנונית, דורון עמוסי, עדינה פאור, טל פרדמן, אור קינד, עודד רהב ולוק שטבון.