"כך הריצה הצילה את חיי", סיפורו של אריק שיינר
רובכם ודאי זוכרים את אימון האינטרוולים שלי שבמהלכו התנגש בי אוטובוס, העיף אותי למרחק של 2 מטרים וריסק לי את האגן. ובכן, קצת חדשות טובות: לאחר חודש וקצת ושיקום יחסית קצר הודות (שוב) לכושר הגופני – חזרתי לרוץ. טוב, אולי לא בדיוק חזרתי – התחלתי לחזור. לא בדיוק באותו קצב כמובן, לא באותן עצימויות ולא באותו נפח, זה ייקח קצת זמן אבל אנחנו לגמרי בדרך לשם.
"התעופפתי למרחק שני מטרים" | צילום: באדיבות אריק שיינר
הרצים הוותיקים והספורטאים מכירים היטב את בשורת האיוב שנוחתת עליהם כרעם ביום בהיר – ״אתה מושבת מפעילות למשך x זמן. (תלוי בחומרת הפציעה). מה יהיה אחר כך? אי אפשר לדעת כרגע, נראה מה יגיד הרופא המומחה לאחר הזמן המשוער״ ובכן, צר לי לבשר לכם, עם כל הכבוד (ויש כבוד עצום) לרופאים, הם לא באמת יודעים הכל.
שחקן הפועל באר שבע בכדורגל לשעבר, אורן סגרון, סיפר לי פעם שגם הפרופסור הגדול בעולם לא מכיר את גופו של הספורטאי יותר טוב מהספורטאי עצמו ותרצו או לא, הוא צודק. אז כן, ניתן לומר שלא ממש הקשבתי לרופאים שבישרו לי שהרגליים שלי בחודש פלוס הקרובים יהיו כיסא הגלגלים שלי, אבל אם המוח והגוף מאותתים שיש רצון ומעל הכל מוטיבציה – גם הרופא המוכשר בעולם לא יכול לעצור אותו.
וכך, כשבוע וחצי לאחר התאונה בהם פינקו אותי על כיסא גלגלים, אזרתי אומץ וניסיתי ללכת. קל זה לא היה, כאב לי כאבי תופת (אבל נשכתי שפתיים), נפלתי מספר רב של פעמים – אבל לא התייאשתי. ניסיתי להתחיל ללכת לאחר ישיבה ושכיבה ממושכת – והצלחתי. אז נכון, די התגריתי בגורל שלי כפי שהרופאים טענו והסתכנתי בנזק יותר משמעותי ממה שהוא כבר, אבל לכו תנסו להתווכח עם הקולות שרצים בתת מודע שלכם ואומרים לכם שאתם מסוגלים להכל וקטן עליכם. אה, וגם עם קימה ב-4 לפנות בוקר (השעה היומית בה קמתי לריצה) והחלומות מדי לילה בהם אתם טסים לעבר קו הסיום במרוצים ומרתונים ברחבי הארץ וזה הדבר היחיד בערך שאתם רוצים כרגע.
השיקום על כיסא הגלגלים | צילום: באדיבות אריק שיינר
כשבועיים לאחר שניסיתי ללכת כבר ממש חייתי על הקצה, וניסיתי להעלות ולרדת במדרגות. אמנם תמכתי במעקה, צלעתי וכל עלייה וירידה נראתה לי כמו נצח – אבל גם המכשול הזה צלח בסופו של דבר. למה מרדתי והלכתי נגד עצתם של הרופאים? אין לי באמת מושג, תקראו לזה קול פנימי, אבל מצד שני אם הייתי מקשיב כל הזמן למאמן שלי לשעבר בקבוצת הריצה, סביר להניח שעד היום לא הייתי מנפץ אף תקרת זכוכית שהצבתי לעצמי.
וכך, כשבועיים וחצי לאחר התאונה, מצאתי את עצמי עדיין מתנייד על כיסא גלגלים אמנם, אבל לפחות הולך מטרים ספורים ויורד ועולה מדרגה מבלי ליפול. מטבע הדברים לא ניסיתי עדיין לרוץ בפרק הזמן הזה, אבל מכיוון שכבר יכולתי להזיז את הרגליים, שמתי את מבטחי באלכס פרישמן, פיזיותרפיסט הפועל באר שבע לשעבר, וההימור התברר כנכון. בעזרת ידי הקסם והתרגילים האינטנסיביים שלו (שביצעתי גם בבית) אלכס גמל אותי לגמרי מכיסא הגלגלים והחזרתי אותו "ליד שרה". למה הימור? כי הייתי אמור להתחיל בפיזיו ושיקום רק חודש וחצי לאחר התאונה.
לפני מספר ימים, חודש וחצי לאחר התאונה, הייתי אצל האורתופד כפי שנקבע לי. ״מה, זה אתה? ציפיתי לראות אותך על כיסא גלגלים! אני לא יודע מה עשית לפני התאונה, אבל עשית אותו מצוין". רמז לעובדה שהרופא כפי הנראה לא ממש היה בכושר כפי שהכרס רמזה על כך והקשר היחיד שלו לריצה זו הטלוויזיה. לשמחתי, הרופא בישר לי שהשבר התאחה לגמרי הרבה לפני הזמן המשוער ואני סוף סוף יכול להתחיל לחזור ולעסוק שוב בתחביב האהוב עליי. יום למחרת חזרתי לרוץ בעזרתה של המאמנת האישית שלי. אמנם לא באותם נפחים ולא באותה עצימות שהייתי רגיל אליהם כמובן, אבל גם זה יגיע בקרוב כי הקול (והכל) בראש.
חזל"ש לריצה | | צילום: באדיבות אריק שיינר
זה המקום להודות לכל האנשים שתמכו וחיזקו אותי במהלך המשברון ולקהילה הנפלאה שאני חלק ממנה. קבוצות הריצה "חובבי ריצה" ו"קהילת רצים" בפייסבוק שחלק מהם אף ביקרו אותי בביתי למרות שאני לא ממש מכיר אישית (רק מתחרויות) ובקשר יומיומי, למאמנת הריצה המנטורית שלי דלית לוין שדיברנו מדי יום ביומו וחיזקה וביקרה אותי כמו שרק היא יודעת, ומאמנת הכושר שלי שנט שכטר. הדבר היחיד שעוד נשאר לי זה לנסוע לכל חור בארץ לרוץ עם הרצים שהבטחתי להם שזה הדבר הראשון שאעשה כשאקום.
