"ריצה היא זמן לבד, שמאפשר למוח שלי לפרוק את הסבך המצטבר לאורך ימים. אני רץ, דופק אותו על המדרכה, מתעל את האנרגיה לרגליים שלי, וכשסיימתי עם הריצה שלי, ניצחתי" (רוב הנייזין, סופר אמריקאי ורץ)

מהי ריצה עבורי? במובן הכי בסיסי שלה.
מהי הסיבה שבגללה ארבעה ימים בשבוע אני חוזר על אותה פעולה כבר יותר מ- 15 שנה?

פעם היו לי המון תשובות. רציתי לשבור שיאים אישיים ולהשתפר בכל פעם מחדש. התמכרתי לאדרנלין של אימוני מהירות, לאינטרוולים בלתי נגמרים, לתחרויות, למרחקים, לחצי מרתון, ואז למרתון, לשיפור תוצאות, לחיות את הריגוש. לא היה אימון שלא הבטתי בשעון לראות את הקצב, להגביר, להגיע לקצוות, שלא האמנתי בכלל שאפגוש אותן. סיימתי מרתון מעט מעל 3 וחצי שעות, ישבתי על ענן.

מהתקופה שאורי עוד הסתכל על השעון והזמנים שלו ב"הר לעמק" 2011 | צילום: פרטי

"נרקומנים של ריצה"

כולנו, הרצים, מכירים את ההרגשה. נרקומנים של ריצה עם מטרה, הישג ותוצאה. הרצון לשפר עוד דקה, לגלח עוד קצת מהשעון, להרגיש הכי קרוב לאלו, שאנחנו מביטים עליהם ומשתאים מיכולתם. רצים חובבים שקמים מוקדם בבוקר, משקיעים בסופי שבוע, שנוסעים לתחרויות מהרי אילת דרך עמק החולה ועד לונדון וברלין.

בן הזוג שלי לריצות, יובל, הוא רץ מהיר, חזק, שיכול לנפץ כל מטרה לו היה מציב לעצמו, אבל הוא מעולם לא השתתף בתחרות. הוא שונא את זה. את המרוץ ואת כל הנלווה לזה. אף פעם לא הייתי מסוגל להבין, לקלוט ובטח שלהפנים איך אפשר לרוץ ולא להתחרות. הרי אם אתה לא מנסה לשפר אז למה אתה רץ בכלל? הייתי אומר לו כל פעם מחדש והוא היה בשלו.

כשחזרתי לרוץ, אחרי אירוע לב וניתוח מעקפים שעברתי בעקבותיו, רציתי להראות לעצמי שהכול בסדר. רציתי להרגיש שוב כמו רץ חובבן, שיכול לסמן מטרה ולהגשים אותה. הרי בשביל זה רצים -זו ההתעלות. שמתי לי כמטרה את מרתון ניו יורק, "סגירת מעגל" קראתי לזה. שנתיים לאחר מכן רצתי את ניו יורק בזמן חלומי, הייתי המאושר באדם, כביכול. חצי שנה של אימונים, מאות שעות ריצה בקיץ בשביל, מאות אלפי מבטים על השעון. לעמוד בקצב, להגביר פייס, לתת את הכול.

בכל הזמן הזה לא הבנתי שזו לא המהות, שזו לא ריצה, לא היתה פה סגירת מעגל. אלא עוד תחרות שלי עם עצמי, עוד רצון להוכיח, ללא תכלית ובעיקר ללא הנאה. הסיבה, שבגללה התחלתי לרוץ לפני 15 שנה, קצת הלכה לאיבוד, נשכחה ממני. ליהנות מעצם העניין של פשוט לנעול זוג נעליים, לשכוח מהעולם ופשוט לרוץ.

הדבר הראשון היה לעזוב את אימוני המהירות, להפסיק להביא את עצמי אל הקצה. לא עוד אינטרוולים של 10 פעמים כפול 800 מטר בהדר יוסף או אלכסונים בגבעת המופעים. אם בהתחלה לעשות את אותה ריצה בפארק ארבע פעמים בשבוע היתה התגשמות הסיוט שלי, אט אט זו הפכה לשגרה שהתחלתי לאהוב. כמו מערכת יחסים, שעברה משבר, ומגלים את הזוגיות מחדש עם המון תשוקה.

גם את זה הוא הספיק לעשות. פגישה עם המאסטרו אליוד קיפצ'וגה | צילום: אורי דגון

ריצה ללא שעון

הפסקתי להירשם לתחרויות והעולם לא נפל. ריצה ללא מטרה, ללא שיפור הישגים, הזוי לא? אבל המהפך הושלם ביום שהתחלתי לרוץ ללא שעון. זה לא היה מכוון. מקרה של שכחה. והנה לא רק שכלום לא קרה, העולם נשאר עומד על מקומו, אלא שאפילו נהניתי. לא רדפתי אחרי עצמי, לא התאכזבתי מזמן מסוים, לא הצבתי מטרה, חוץ מאחת – לרוץ.
עם הפרטנרים שלי, יובל וירון כל ריצה הפכה לשיחה. הזמן רץ. המרחק טס לו. ריצות שהיו בעבר סבל מוחלט בלחות בתל אביבית של אוגוסט, או בשעה מוקדמת בשבת קרה של ינואר, הפכו להנאה. ללא הלחץ שלפני תחרות, ללא אכזבה מאי עמידה בזמנים או ניסיון להסביר מה עבד ומה לא, ללא חשש או פחד.
המטרה היחידה, שהושגה בכל פעם מחדש, היתה לרוץ.

כמה התעלות עבורנו, קהילת הרצים לדעת ליהנות מהדבר שבשבילו אנחנו קמים בבוקר כשרוב העולם ישן, או מתעלים על העייפות בסוף יום עבודה. אין תוצאה, אין מטרה, אין הישג גדול יותר מהדבר הפשוט ביותר – לרוץ! זו סגירת המעגל האמיתית.

הכותב הוא העורך הראשי של אתר ערוץ הספורט