באדווטר היה בהחלט המרוץ הקשוח ביותר שעשיתי עד היום. הסלוגן של המרוץ הוא "המרוץ הרגלי הקשה ביותר בעולם – אליפות העולם ב-135 מייל". אני חייב להגיד שבהתחלה חשבתי לעצמי שהאמריקאים קצת מגזימים, וכמו שהם אוהבים לעשות Show-Off ובטוחים שהם יודעים לעשות הכי טוב כל דבר. אז מסתבר ש:
א. הם לא טעו
ב. הם מארגנים תחרויות ברמה הכי גבוהה שיש.
לכתבות נוספות בנושא:
על המפה: שלושת הישראלים סיימו את מרוץ באדווטר, מהקשים ביותר בעולם
שוברים את המיתוס: האם באמת יש קשר בין ריצה לכאבי גב?
חשיבות קצב הצעדים בריצה ואיך נוכל להשתפר?
המרוץ הוא קשה מכל כך הרבה בחינות, אבל אתחיל לספר קצת דווקא על המלווים, שעד כמה שזה ישמע לכם מוזר, הם הדבר הכי חשוב במרוץ הזה. נתחיל בזה שיש חובה לכל רץ בין שניים לארבעה מלווים, מטעמי בטיחות. אני בחרתי לקחת השנה את גל רוזנפלד ויואב מנושביץ, שהיו המלווים שלי בספרטתלון האחרון, כל מי שראה את הסרטונים משם וגם מה-Badwater – קראו להם צוות פורמולה 1.
היכולת שלהם לחסוך לי זמן בתחנות ולדעת בדיוק מה אני רוצה וצריך בכל שלב זה דבר שנבנה עם הזמן ומצריך תרגול – ריצות משותפות מסכמות ומרוצים משותפים. הייתה לי התלבטות האם להוסיף אדם שלישי או לשמור על המרקם של הצוות שמתורגל ומכיר אחד את השני – ברגע האחרון החלטנו לצרף אדם שלישי, שיהיה פייסר שלי, בחור מקסיקני שגר בלוס אנג'לס וליווה כבר שלוש פעמיים במרוץ. ההחלטה התבררה כנכונה והכרחית.
שליו ברוש והמלווים | צילום: באדיבות גל רוזנפלד
ההקרבה של המלווים – לצאת מהבית למשך עשרה ימים, רק כדי לעזור למישהו להגשים חלום, זה לא דבר שמובן מאליו, בטח שאין בזה תהילה גדולה. רק מתוך אהבה ורצון לעזור. בלעדיהם אני לא יכול לסיים את המרוץ, ועל זה יחתום כל מי שאי פעם עשה את המרוץ הזה. אז בפעם הבאה כשאתם מחפשים מלווים למרוץ שלכם, תחשבו טוב את מי אתם לוקחים איתכם כי זה יכול להיות ההבדל בין מרוץ מוצלח לכזה שלא.
למרוץ יצאתי עם המון ציפיות. עשיתי התאקלמות לחום במשך חודש וחצי, בניתי תוכנית אימונים למשך שמונה חודשים ועשיתי מסכמת מצוינת של 150 ק"מ מחולקת ל-3X50 ק"מ בק-טו-בק בטמפרטורות גבוהות מאוד בעמק בית שאן, עם טיפוס מצטבר של 2,200 מטר.
ישנתי באוהל חמצן המדמה גובה של 4,700 מטר, כדי לייצר המוגלובין גבוה יותר, מה שיאפשר לי לתת ביצועים טובים יותר בגבהים נמוכים – דבר שהוכיח את עצמו עד לאמצע המרוץ.
שליו ברוש בבאדווטר | צילום: גל רוזנפלד
הגענו לאזור חמישה ימים לפני ההזנקה, גם כדי להסתגל לחום של המדבר וגם כדי להתאושש מהג'ט לג. למרוץ יש שלושה גלים של הזנקות בהפרשים של שעה, והקאט אוף הראשון זהה לכולם. זאת אומרת שלגל הראשון יש שעתיים יותר מהגל השלישי להגיע לקאט אוף הראשון והועדה המארגנת מחליטה באיזה גל תהיה. אני התחלתי בגל השלישי בשעה 22:00 בלילה, מהנקודה הכי נמוכה באמריקה הצפונית, "עמק המוות".
חשבתי שאנצל את העובדה שאין שמש ואדחוף כמה שאוכל. אז אמנם שמש לא הייתה, אבל חום היה, והרבה, ובשילוב של רוחות שקצת שורפות בנשימה. אבל זה היה השלב הפחות קשה במרוץ. רצתי במשך 68 ק"מ עד שהגעתי לטיפוס הראשון מתוך שלושה – 28 ק"מ על 1,500 מטר טיפוס. בשלב הזה הבוקר הגיע והטמפרטורה הלכה ועלתה. למזלי בשלב הזה הגיעו הירידות חזרה לעמק וניצלתי את העובדה וחזרתי לרוץ בקצב של 5:30 דקות לקילומטר.
שליו ברוש בבאדווטר | צילום: גל רוזנפלד
ואז הגיע הטיפוס השני – שהיה קצת יותר ארוך וגם קצת יותר קשה, בשיא השמש באמצע היום, בטמפרטורה שמתקרבת ל-50 מעלות. כל הזמן היה צורך לקרר את הגוף, את זה אפשר לעשות רק באמצעות מלווים שמייצרים תחנות בדרך וכל הזמן מחפשים שיטות קירור שיחזיקו מעמד ליותר מ-10 שניות. ספוג מים טבול בקרח, מגבת קפואה, בנדנה מגולגלת על הצוואר, סדין רטוב שמכסה את הראש מקרני השמש וכו'. גם לתזונה ולציוד באוטו יש צורך לדאוג לקירור, כי השמש חזקה ומה שמשאירים בחוץ כבר לא יהיה בשימוש בהמשך המרוץ.
את העלייה "חפרתי" יפה (ההגדרה של האמריקאים) ובקצב קבוע. הייתי כבר בק"מ ה-147 ושם התחיל מקטע של 50 ק"מ בירידה מתונה חזרה לעמק. הערב כבר ירד והטמפרטורה התקררה מעט, כך שכבר לא הרגשתי צורך לקרר את עצמי כל 10 דקות. אבל דווקא אז הארבע ראשי שלי ננעל מהעליות ולא הצלחתי לייצר רצף של ריצה. אז הלכתי ורצתי, וכל הזמן חישבתי כמה זמן ייקח לי להגיע לקו הסיום. כמובן שכל הזמן טעיתי בחישוב, גם כי לא היה לי חמצן לחשוב, וגם כי הגיע הלילה השני שבו הרגשתי תחושת עייפות שמעולם לא הייתה לי, הרגשתי שאני הולך ונרדם.
נקודת הרישום האחרונה | צילום: גל רוזנפלד
החלטתי להיכנס לאוטו למזגן לכמה דק ולהירדם (מותר כמובן על פי חוקי המירוץ) וזה משהו שעשיתי בפעם הראשונה בחיים בזמן מרוץ. בשלב הזה שוב נכנסו לפעולה המלווים שלי שהכינו לי קפה שחור שהעיר אותי וחזרתי להתקדם,
ואז הגיע הבוקר ובפנטזיה שלי הייתי אמור לסיים לפני שהטמפרטורה מתחממת שוב, אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.
הגעתי בבוקר לעיירה שנקראת Lone Pine ונשארו לי בסה"כ 21 ק"מ עם טיפוס לגובה של 2,500 מטר באחת העלית הכי קשוחות שעשיתי בחיים ובטמפרטורה חמה מאוד. לקח לי כמעט חמש שעות לטפס את ההר, אבל הסיום היה שווה ומרגש. המלווים והפייסר שלי חיכו לי 100 מטר מהסוף, חצינו את קו הסיום ביחד. ובסוף כריס הצ'יף מנג'ר עשה לי את טקס הענקת האבזם המסורתי.
לסיכום, אני רוצה להגיד שזה באמת המרוץ הכי קשוח שעשיתי, אבל בוויכוח מה יותר קשה הספרטתלון או הבאדווטר הגעתי להכרעה – את הספרטתלון יותר קשה לסיים (בגלל זמני הקאט אוף הקשוחים), הבאדווטר מאפשר לך לסיים עד 48 שעות, אני סיימתי 12 שעות לפני הקאט אוף הסופי. אבל ב-Badwter יותר קשה לעשות תוצאה. השילוב של שני לילות ברצף ללא שינה, הריצה בחום יומיים (חם מאוד כבר ב-7 בבוקר) הופכת את זה להכי קשוח שיש. נותר לי רק להסכים עם הגדרת האמריקאים – The Toughest Race in the World.
שליו ברוש עם חולצת המסיים הרשמית | צילום: גל רוזנפלד
אני רוצה להוסיף גם ברכות לכל הישראלים שסיימו את המרוץ משלחת של 100 אחוז הצלחה זה לא דבר שמובן מאליו במרוצים מהסוג הזה, וזה מראה את העוצמה הגדולה שיש לקהילת האולטרה הישראלית האיכותית. כן ירבו!
לסיום, המרוץ הזה הוא קשוח בכל מובן כמעט, אבל למי שמגיע כמונו מחוץ לארה"ב יש עלות לוגיסטיקה מטורפת. רק הטיסות עלו 5,000 דולר והקניות שעשינו לפני המרוץ לצידניות, קולרים ושאר הציוד שלא ניתן להביא מישראל – זה עוד כמעט 1,000 דולר. לכך נוסיף הרשמה למרוץ שעולה 1,650 דולר, בתי מלון כמעט 2,000 דולר, רכב ודלק 1,500 דולר
וזה עוד לפני עלויות של תזונה, פיזיותרפיסט, עיסוי, מאמן, ציוד, ביגוד, הנעלה, שעון וכו'. סה"כ עלות מצטברת שנתית של 60 אלף ש"ח. לכן, אני חייב תודה גדולה לכל נותני החסות שלי – סאקוני ישראל, גרמין ישראל, אנג'לו סכסון רשת לסוכנויות נדלן ודנונה פרו-שטראוס, שדאגו לכסות את מרבית ההוצאות.
כל הכבוד!!! מדהימה אותי כל פעם הנחישות לכבישת הפסגות על ידי בודדים מיוחדים. היכולת למתוח את הגבולות האנושיים תוך לוגיסטיקה מורכבת ויקרה, אימונים אינסופיים, וכמובן כח רצון נדיר . שאפו ענק.