נגמרה לה אולימפיאדת היהודים בארץ הקודש (בכל ארץ הקודש, באמת, העבירו אותנו בכל רחבי המדינה במשחקים האלה) ובכך הסתיים לו שבוע עמוס, ספורטיבית ולוגיסטית, מודה שאני שמח להיות בדרך הביתה.
מעייף להיות יהודי! בתחרויות שלקחתי בהן חלק קוראים מכבימן ומכביוומן ונשלחתי כחלק מנבחרת טריאתלון חד פעמית שנבנתה ממובילי קבוצות הגיל של הליגה הישראלית. האירוע הוא בסוף של חובבי ספורט מכל העולם, חובבנים שמקצוענים בתחביב שלהם, במקרה הזה הם גם יהודים ויהודיות. בכלל, יהודים טובים בלסבול ואז לחגוג את זה.
כמה דברים שלמדתי!
האם אני מרגיש יהודי יותר? אולי. לא יודע. האם רק אחרי הישראמן הפכתי לישראלי, בעל מנטליות של עולה חדש שכמוני? בחודש הראשון טענתי שכן, בדיעבד אני יודע להגיד שכנראה שלא, אבל יש משהו משייך בקבוצת אנשים עם מכנה משותף שעוברת סבל וכאבים ביחד, וגם מתעלה מעליהם יחד. זה מייצר הרגשת שייכות לקבוצה הזאת בין אם תירצה או לא. כלומר זו יכלה להיות גם התאספות של נגני חליל צד למשך שבוע שעושים ספורט סיבולת ביחד, ואז הייתי מסיים את השבוע עם תחושת "חלילן צד" יותר. אז כן, יכול להיות שאני קצת יהודי יותר. בטוח יהודי מזיע יותר.
במשך שבוע נגענו כולנו באיך נראים, פחות או יותר, חיים של ספורטאי מקצועי, כזה שחי מתחרות לתחרות. רוכבי פרו-טור, טריאתלטים עילית של ITU או שחקני כדורגל מקצוענים. והאמת, זה רק נראה נוצץ!
"יהודים טובים בלסבול ואז לחגוג את זה" | צילום: אריאל אגרון
להתחרות כל יומיים זה עול על הגוף
הלוגיסטיקה די מטורפת. זה כמעט כל לילה לישון במקום אחר, בין אם זה מלון, אייר בי.אנ.בי, אכסנייה או פשוט באוטו (דביר צוברי), לא קל. אין יציבות פתאום. הכל על תיקים ומזוודות. בנוסף, להתחרות כל יומיים זה עול על הגוף. בלי שהספיק להתאושש כמו שצריך, תחרות אחת, יומיים אחרי תחרות נוספת, ואז יממה וחצי אחרי עוד אחת ושוב זינוק ב-5 וחצי בבוקר וגם הפעם שעה עד שעתיים של אול-אאוט ועצימות גבוהה. גם יהודים מסתבר אנשים תחרותיים. כלומר תחרותיות לא מתקצרת אחרי ברית מילה, מסתבר. ממצא מדעי.
עומס מצטבר על הגוף, התאוששות שמתעכבת. הביצועים לכן פחות טובים ממה שאתה מצפה ורגיל מעצמך וזה מתסכל. העייפות המצטברת כמובן לא עוזרת למצב הרוח כך שיוצא שאתה שוכח לפעמים את הדבר הכי חשוב… שאתה שם בעיקר בשביל להנות.
הבאתי איתי ספרים, מחשב ואפילו כלי נגינה כי הייתי בטוח שאני יוצא גם לשבוע נופש, שיהיה לי את כל הזמן שבעולם להשלים את כל משימות הפנאי שאני לא מספיק בשגרה התל אביבית ביום יום, בסוף יצא שלא נגעתי באף אחד מהם! למי היה זמן. בקושי הספקתי להתאושש מתחרות אחת לשנייה.
ספורטאי מקצוען שזוהי שגרתו, שחי ככה כל מהלך השנה חש שהוא לא יותר ממכונת הזנה, שינה ותחרויות. זהו. לופ קשוח. לא בטוח שהייתי יכול להנות משגרת חיים שכזאת למשך זמן. אבל לשבוע אחד, היה מעניין לחוות את זה, להרגיש איך זה.
ארגנטינאים הם העם השמח ביותר בעולם. הם פשוט הרימו כל אירוע, כל השבוע. מדהים.
כולנו בסוף אותו הדבר ולכולם חשובים אותם הדברים. ראיתי ספורטאי קולג' אמריקאים, בנות נוער ברזילאיות וספורטאיות קבוצות גיל 40+ מאוסטרליה שרגע אחרי קו הסיום קודם כל מבקשים תמונה, עדיין בדופק גבוה מהתחרות שהרגע הסתיימה, העיקר שתצא תמונה טובה להעלות תיכף לסטורי. בסוף לנו, ספורטאי קבוצות הגיל, הספורטאים החובבים, מה יש לנו אם לא האהבה וההערכה מהסביבה הקרובה והרחוקה. הפיסית והווירטואלית.
וגם מדליות. לא משנה איזה ניב אנשים דוברים, איזו שפה ומה צבע העור שלהם. אין דבר שמשמח אותנו יותר מלחזור הביתה עם מתכת על החזה, לא משנה באיזה צבע העיקר שתהיה נוצצת ושתהיה תמונה על הפודיום.
אנחנו כמו ה-Cookey monster רק של מדליות.
מנצחי המכבימן והמכביוומן | צילום: אריאל אגרון
יהודי התפוצות שמגיעים ארצה הם האנשים הכי נרגשים על הגלובוס
אומרים שהמכביה זה פרויקט השידוך הגדול בעולם. ואכן היה מינגלינג, החלפת חולצות (מנהג מאוד חזק במכביה מסתבר) ומפגשים חברתיים אבל פחות ממה שהיה מצופה אולי.
הנבחרות היו רוב הזמן בתוך עצמן ובתוך ים של אנשים זרים ובני אדם הולכים קודם כל לאלה שכבר מכירים. זה טבעי. לא הכרתי יותר מדי חברי משלחות אחרות בשבוע הזה אבל מאוד התקרבנו אנחנו, חברי הנבחרת הישראלית 🇮🇱. במקום להתראות פעם בחודש כשיש תחרות, מצאנו את עצמינו יחד שבוע שלם וזה יצר הזדמנות נהדרת להכיר טוב יותר. למדתי שאני נמצא בסביבה נהדרת. אנשים טובים, חיוביים ומיוחדים כמו שהם חזקים.
אין גיל לספורט הזה. היו ספורטאים, גם מהארץ, בני 60+, בני 70+ ואפילו 80+.
וזה מקדם אותי לנקודה נוספת שכמה תענוג זה היה לראות את המאמנים הבכירים בארץ, ענבר זהבי, יורם לבב, ליאור כהן ועוד, משתתפים יחד איתנו, מתחרים עם כולם, כתף אל כתף יחד יחד גם עם המתאמנים שלהם, לוקחים חלק בכל התחרויות וכל המקצים. זה מעורר אצלי הערכה וכבוד אליהם, אבל גם השראה כמאמן לעתיד.
אולימפיאדת היהודים. כן?… 60 נבחרות מכל העולם, כולן מאירופה, אוסטרליה ויבשות אמריקה.
אין יהודים שעוסקים בספורט ביפן? בסין?
גם היעדרות יהודי רוסיה צרמה.
יש פוליטיקה בספורט מסתבר. יש אפילו גינאולוגיה בספורט… עובדה, המכביה.
הכל עובר ומסתדר בסוף. כל כאב, כל קושי, כל משבר.
נפילת הברזל וההמוגלובין שחוויתי פחות משבוע לפני המכביה הביאה אותי למיון ואשפוז של יומיים בבלינסון, הגוף התאקלם יחסית ואולי לא הבאתי את הביצועים הרגילים שלי בשבוע התחרויות אבל סיימתי את כולם למרות שזה לא היה ברור בהתחלה. הכל מסתדר בסוף.
ריצת חצי המרתון בירושלים שברה לי ולאחרים את הרגליים. מה אני כתל אביבי מבין בריצת רולינג הילס? בחציון השני של הריצה הרגליים התפרקו, שרירי הארבע ראשי התכווצו וננעלו, מצאתי את עצמי עובר להליכה מס' פעמים ויום למחרת לא יכולתי לרדת במדרגות כמו בן אדם. הרגליים איכשהו התאוששו, יחסית חזרו לעצמם והתחרויות של המשך השבוע קרו וגם נגמרו. הכל עובר ומסתדר בסוף. סתם דאגתי.
בתחרות הנג"ש, הדופק היה כל כך גבוה, 37 דק' על 175 דופק ממוצע, שמורידים לפעמים את הראש למטה מרוב מאמץ. בגלל זה אני לא רוכב עם קסדת נג"ש aka קסדת 'הנוסע השמיני'. אחת הפעמים שהורדתי את הראש לא שמתי לב שאני בקו ישיר לעלות על בקבוק מים סורר על הכביש שכנראה נפל לאחד מהרוכבים שזינקו לפניי. ברגע האחרון חתכתי את הכידון שמאלה ומנעתי מעצמי מפגש כואב עם כביש 9 ב45 קמ"ש. הכל מסתדר בסוף (ואולי גם כדאי לא להוריד את העיניים מהכביש).
במשחה 3 ק"מ בכנרת, שגם ככה הוא לא הענף החזק שלי, כובע השחייה והמשקפת כל כך לחצו לי על המצח וארובות העיניים שהכאב היה בלתי נסבל ורק מזה התרוצצו מחשבות על פרישה. אך כאשר נזכרתי בתרגול טכניקת הוויפאסנה במקרים כאלה – להתבונן בכאב, לראות אותו כמשהו שקורה אצלי אבל לא לי, לצפות בו כמו ממרפסת גבוהה, לא להזדהות איתו. לראות איך הוא משתנה, נחלש ונעלם כי זה טבעה של כל תחושה גופנית, לעבור ולחלוף, וזה עזר. הכאב במצח ובארובות העיניים באמת התעמעם וחלף לכאב בכתפיים ואז לארבע ראשי. זה טבעו של כאב. להשתנות ולעבור למקום אחר. מזל שלא הגבתי לו ולא הקשבתי למחשבות הפרישה, כי השחייה הסתיימה בסוף ושמחתי. הכל עובר ומסתדר בסוף.
צילום: באדיבות אריאל אגרון
"הגשמת חלומות היא מיומנות נרכשת"
וזה נכון לגבי כל מקום שנמצאים בו.
זה היה החלום של אמיל שחקלדיאן לזכות במכבימן והוא עשה את זה הרחק אצלו באילת, בשקט, בעבודה קשה ונחושה. אני בטוח שהיו לא מעט משתתפים ומשתתפות מחו"ל שזה היה חלום שלהם להגיע למכביה והם הגשימו אותו. כל אחד, בעבודה קשה, מאיפה שהוא לא הגיע.
יום יום, אימון אחר אימון, צעד ועוד צעד.
ובינתיים בישראל האמיתית, במרכז הארץ, בחיים עצמם, ישראלים טובים המשיכו לעשות מעשים טובים. ויניב גונדה אירגן מגבית ואסף 15 אלף שקל מישראלים טובים אחרים כדי לקנות אופניים חדשות לבחור חמוד שהיה צריך להשתתף גם הוא במכביה אבל לילה לפני פרצו לו לאוטו וגנבו את האופניים. ישראלים טובים שעושים מעשים טובים.
אין ענף ספורט שובר רגליים יותר (ופוצע) מאשר ריצה. אין ריצה שוברת רגליים יותר, מאשר העליות והירידות של ירושלים. בגלל זה טריאתלון, מסתיים בריצה ולא מתחיל איתה. אבל לא במכביה. הו לא. במכביה מתחילים את שבוע התחרויות בריצת חצי מרתון, במסלול עם טיפוס מצטבר גדול יותר אפילו מהמסלול המרתון של ירושלים המסורתי עצמו. כדי שיהיה לנו כיף ומעניין יותר בהמשך השבוע… תודה רבה על זה.
אתגר נוסף בלחיות כספורטאי מקצועי כמו שחווינו בשבוע המשחקים הזה הוא האתגר התזונתי. שבוע שלם חייתי בעיקר על פחמימות וחלבון. מעמיס פחמימה כמו שעושים לפני תחרויות וכמויות לא מבוטלות של חלבון כדי שהגוף יבנה את עצמו במהרה מחדש ויספיק להתאושש לקראת התחרות הבאה. כך שיצא שנמנעתי במשך שבוע משומנים, פירות וירקות אשר מעמיסים על מערכת העיכול ולא טובים לפני תחרויות סיבולת. שבוע שלם לא אכלתי סיבים תזונתיים, לא סלט, לא פירות, לא אבוקדו, כלום. בעיקר כוסמת ותפוח אדמה. גאדמט זה לא קל! התגעגעתי רצח למלפפון.
לא מצאתי יהודייה טובה בסוף. 60 נבחרות מכל העולם, לא נמצאה האחת. אולימפיאדת J-Date אחת גדולה וכלום. אולי אני מחפש רחוק מדי. אולי היא קרובה יותר ממה שנדמה לי.
הפקה נהדרת כמו שרק אירוע בינלאומי יכול להיות. קיבלנו את כל מה שאנחנו צריכים, החל ממכונאות אופניים בבוקר התחרויות, דרך ערכות השתתפות מושקעות וארוחת בוקר עם אופציות טבעוניות ואף ללא גלוטן למי שבחר, ועד חולצות ממותגות של כל מקצה. איגוד הטריאתלון לקח חלק בארגון וחוץ מפשלת חולצות הפולו שלא קיבלנו לטקס הפתיחה הכל היה מאורגן להפליא והאיגוד התעלה מעל עצמו. ריספקט ותודה לענר, ארז, גל, ליאור וכל שאר שעסקו במלאכה. הלוואי וימשיך כך גם בתחרויות שלנו כאן.
אנחנו עם נודד. אנחנו עם נע ונד. התחלנו כולנו פעם במקום אחד, פה בעצם, והתפזרנו לכל עבר ברחבי העולם. ואנחנו ממשיכים לנוע ולעבור ממקום למקום.
לדוגמה טריאתלט אחד אמריקאי בשם שון, שהפציץ בנג"ש ורדף כל מקצה הטריאתלון בעקשנות אחרי אמיל שחקלדיאן (אשר לקח את המכבימן בסוף), בחור קולג' אמריקאי ממש כמו בסרטים. ואחרי ששברתי את השיניים לשוחח איתו באנגלית באחת ארוחות הבוקר פתאום הסתבר שהוא מדבר נהדר רוסית. ההורים שלו בכלל ממוסקבה ובעלייה הגדולה בשנת 1990 במקום לישראל כמו הוריי, הוא והוריו היגרו לארה"ב. פתאום המעבר איתו לשפת האם המקורית שלנו קירבה אותנו ברגע, כל הדינמיקה בינינו השתנתה. זהו עולם קטן ואנחנו בו עם נע ונד. עם של מרחקים ארוכים. עם סבולת.
לסיכום, היה נהדר למשך שבוע לראות את הדמיון וההבדלים בינינו, בני ישראל המפוזרים על גבי הפלנטה. ואני כבר מחכה למכביה הבאה, עוד כ-3 שנים, כאשר כל מזיעי העולם היהודים יתאחדו שוב.
תוצאות מכבימן ומכביוומן
מנצח כללי מכבימן – אמיל שחקלדיאן
מנצחת כללית מכביוומן – הדר שחר
מנצחי מכבימן 18-29
שון פורר (ארה"ב)
תומר אליעזר (ישראל)
אנטולי פורר (אנגליה)
מנצחות מכביוומן 18-29
הדר שחר (ישראל)
סול אוטנסימר (צ'ילה)
ניקול דביר (ארגנטינה)
מנצחי מכבימן 30-34
אמיל שחקלדיאן (ישראל)
ירדן ברק (ישראל)
יניב פתאל (ישראל)
מנצחות מכביוומן 30-39
ענבר זהבי (ישראל)
נעה כפרי (ישראל)
סינדי בן הרוש (ישראל)
מנצחי מכבימן 35-39
אמיר אלפי (ישראל)
אריאל אגרון (ישראל)
תומר שלום (ישראל)
מנצחי מכבימן 40-44
פדריקו סזוצ'ט (ארגנטינה)
איתי מתיתיהו (ישראל)
דויד שטיינר (צ'כיה)
מנצחות מכביוומן 40-49
לינדה זירדוק (מקסיקו)
שרון אלמגור (ישראל)
אורית סמית' (ישראל)
מנצחי מכבימן 45-49
אסף כהן (ישראל)
אשר קופר (ישראל)
איתי בוקר (ישראל)
מנצחי מכבימן 50-54
ברוך גבריאלי (ישראל)
לירן סטריפלר (ישראל)
הדר קורן (ישראל)
מנצחות מכביוומן 50-59
אירית אפרתי (ישראל)
עינב ורד (ישראל)
קרולינה ילטי (ארגנטינה)
מנצחי מכבימן 55-59
ניל וולק (ארה"ב)
גבריאל רובקה (ארגנטינה)
אלן קפלן (אוסטרליה)
מנצחי מכבימן 60+
עדי פייקין (ישראל)
יורם לבב (ישראל)
סמי בן שטרית (ישראל)
מנצחות מכביוומן 60+
טרייסי ספקטר (ארה"ב)
רונית שרמן (ישראל)
גבריאלה רון (ישראל)
