לפעמים מגיעה לכולנו הזדמנות שנייה או חוויה מתקנת בדרך שסוגרת מעגל. אין תחושת סיפוק יותר טובה מזו, בייחוד, כשמדובר על משהו מיוחד, שמאד קרוב לליבנו. זה בדיוק מה שקרה לי בתחרות האחרונה שלי בארה"ב. לפני ארבע שנים, השתתפתי במרוץ Pikes Peak Ascent המפורסם, בקולורדו. מאחר וקיצרו את המרוץ בחצי מרחק עקב חשש לסופות ברד, החלטתי לנסות את מזלי שוב שנה שעברה. אלא שעקב הקורונה, הופעל עליי לחץ משפחתי לוותר על הנסיעה לימים יותר בטוחים.
אנקדוטה נוספת הקשורה לפתיח של הכתבה הוא שלפני שלוש שנים התחריתי בהצלחה במרוץ השטח Yakima Skyline במדינת וושינגטון וסיימתי ראשון בקטגורית גיל, אלא, שלצערי לא היה פודיום גיל ונשארו הזיכרונות המתוקים. איחלתי לעצמי שבפעם הבאה, שאסע המזל יאיר לי יותר פנים. ואכן השנה, הימרתי על מרוץ קשוח נוסף בקולורדו בשם Leadville Heavy Half. המרוץ, מתחיל בגובה 3,000 מ' ומעפיל לפסגה בגובה 4,000 מ' במקסימום ואורך 25 ק"מ בסה"כ. מארגני המרוץ מתגאים ובצדק בעובדה שזה אחד מחצאי המרתון הכי גבוהים בארה"ב.
היה ברור לי שהחלק הקשה עוד לפני
בניגוד למרוץ הקודם בקולורדו, הפעם לא הכנתי את עצמי לגובה לאחר שהיה לי ברור, שהדרך היחידה באמת, היא להגיע לעיירה של Leadville שבועיים לפני ולהתאקלם. זה בהחלט היה הימור, שלקחתי בחשבון ובמקרה הכי גרוע הייתי מוכן לפרוש.
כבר עם הזינוק שהיה במגמת עלייה הרגשתי את הכבדות בגוף. הגוף פשוט התחנן לחמצן ולכן בחרתי להוריד קצב וברגע שהגעתי לקצה היכולת פשוט עברתי להליכה לפרקי זמן של כמה שניות בכל פעם ושוב חזרתי לרוץ. מדי פעם היו לי פרצי אנרגיה שגרמו לי להגביר קצב ואף להתחרות על המיקום, אבל מהר מאד הגוף אותת תשישות. במצב של מגבלת חמצן הגוף נכנס למתח מסוים ומגיב בהתאם. לכן חשוב לדעת כיצד לנשום נכון, כדי לנצל את קיבולת הריאות ולבחור את המקומות בהם ניתן לרוץ.
במקומות המסוימים בהם היתה ירידה רגעית ניצלתי את המומנטום לגלגל רגליים עד לישורת הבאה כדי לנוח אבל היה ברור לי שהחלק הקשה לפני. בשלב מסוים הטיפוס האינסופי נראה כמו גיהינום, הרצים לפניי יצרו Death row, שזה כינוי לאלו שעוברים לשיירה ארוכה בטיפוס במעלה ההר.
הפסגה, בשם Moscito Pass לא נראתה בעין ועם הטיפוס התשישות היתה מורגשת יותר ויותר. על הדרך עברנו קטעים מושלגים וסלעיים והיה לי ברור שאם אני רוצה לשפר מיקום מוטב שאגיע לירידה הארוכה והסלעית ממוקד עם מצבור של אנרגיות. ברגע שהגעתי לפסגה המיוחלת אחזה בי תחושה של התרגשות, הנוף מסביב היה מדהים ועוצמתי, אבל מהר מאד מיקדתי את עצמי במשימה לחזור למטה בריא ושלם. המוח כנראה התחדד מחדש והרגליים הגיבו היטב, בזמן שאני מרחף מעל הסלעים והבוץ ועוקף כמות לא מבוטלת של רצים ממקצה החצי והמרתון ומתמרן מול התנועה שמגיעה מלמטה. היה נדמה שהגוף התעלם מהמצוקה שלו ואפשר לי לספור את הקילומטרים הנותרים ביתר קלות, רק שלא היה ברור לי כמה באמת נותרו.
הרגשה של סגירת מעגל
ושוב, בכל פעם שהגעתי למישור או עלייה נוספת הגוף שוב איים לקרוס ודרש ממני לחזור להליכה. ברור שהירידה גבתה מחיר יקר של משאבי אנרגיה וכעת הקילומטרים הנותרים הפכו להיות סיוט. בקילומטר האחרון הרגשתי נורא תשוש ומסוחרר וגם כשראיתי את קו הסיום נאלצתי מספר פעמים לעבור להליכה.
חציית קו הסיום היתה מלווה בהתפרצות רגעית של בכי משמחה. עצם העובדה שסיימתי בהצלחה וללא הכנה מתאימה מרוץ כה קשה רק העצימה את תחושת הסיפוק. אלא שזה לא נגמר כאן. במבט בתוצאה שלי גיליתי לתדהמתי, שסיימתי שלישי בקטגורית הגיל. אם אחזור למה שכתבתי בתחילת הכתבה, זו הייתה סגירת המעגל וסוף סוף עמדתי על דוכן המנצחים לראשונה בחיי בארצות הברית.
וכעת כמה מלים בכדי להציג את התחרות בפניכם. מרוץ ייחודי ומשפחתי זה המתקיים מאז 1983 מהווה חלק מפרויקט רחב היקף של סדרת מרוצים (למרחקים של עד 160 ק"מ) ופעילויות לטובת עיר המכרות העתיקה והאותנטית Leadville. עמל רב מושקע בארגון התחרות, האווירה החמימה והעוטפת, סימון המסלול והפירגון לרצים. זוהי בהחלט גאווה לכל מי שטורח להגיע ולהשתתף וחייב לומר שבתור זר, שהגיע במיוחד מישראל, קיבלו אותי בחום ובאהבה. אני ממליץ לכם בחום לבוא ולהתנסות בחוויה. מוזמנים ליצור עמי קשר כדי לקבל פרטים נוספים אודות התחרות.