פתאום מגיע הרגע הזה בחיים בו החיזוקים הפנימיים שלך גוברים על כל חיזוק חיצוני, שווה ככל שיהיה. אני מסתכלת במראה וצורחת… אני! אשת! ברזל! הפלרטוט בין החלום לביני החל לפני כחמש שנים. אז הייתי בטוחה שאין סיכוי בעולם הזה שאוכל להגיע אליו, הבטתי בכל אלו שכן בהערצה עצומה וכך הוא נשאר חלום למגירה…

הוויתורים הרבים קידשו את הדרך למטרה ולחלום הענק | צילום: באדיבות נועה מוזס

אין לי דרך להסביר מדוע החלומות שלי תמיד הכי הזויים ולא צפויים, ומה בי גורם לעצמי לרצות לבחון את הגבולות הפנימיים, אבל אני לומדת כל פעם מחדש כי שילוב של רצון חזק, אמונה, התמדה, מוכנות לוותר על אזור הנוחות – מובילים למחוזות מדהימים! וכי אין דבר בעולם הזה שלא נוכל להשיג עם השילוב של כל אלו. למי שתהה, התמהיל של עמידה בתחרות כזו, של 13.5 שעות ברצף, הנו 99% מנטלי ו-1% פיזי, כמה שעצמת הראש נבחנת לאורך כל הדרך. אנסה להעביר לכם את התחושות הכל כך עצמתית שחוויתי עד כמה שאוכל.

כאשר החלטתי לעבור את המסע לקראת יום הכולל 226 ק"מ הכוללים: 3.8 ק"מ שחייה (שחיתי 4.22 ק"מ כיוון שכישורי הניווט שלי גרועים), 180 ק"מ רכיבה ו-42.2 ק"מ ריצה. הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לפני שנה לתחרות שתתקיים באוסטריה 2020. מאותו הרגע, סוויצ׳ בראש, בחיים וההשקעה, האמצעים, הוויתורים הרבים – קידשו את הדרך למטרה, לחלום הענק.

החליטה להמשיך עד הרגע האחרון | צילום: באדיבות נועה מוזס

תחשבו על חיים הפוכים לחלוטין מאלו המוגדרים כשגרה וחיים בתוך אזור הנוחות: על כך שכל מספר ימים, הייתם עושים/מתמודדים עם סיטואציה שנמצאת הכי רחוק מאזור זה, הכי מאמתת אתכם עם פחדים ענקיים שמלווים אתכם חיים שלמים… מהפשוט ביותר, השכמות לפנות בוקר, רכיבה ממושכת של שעות באזורים הזויים אך יפהפיים בארצנו, אימונים במזג אוויר משוגע (חם בטירוף/קר בטירוף), נפילות (פיזיות ונפשיות), אימונים יצירתיים בזמני סגר: ריצות של שעות בהקפות של 100 מ"ר, העובדה ש"חגגתי" את ליל הסדר לגמרי לבד על הטריינר כששמעתי את כל השכונה שרה שירים, אה, וגם לנסות לשלב חיים בתוך כל זה.

"ואיך בכלל בלי לשים לב אני כבר בת 32…", לאחר שנה של השקעה אינסופית, וויתורים רבים, כחודש וחצי לפני המועד המיועד, קיבלנו הודעת דחייה למרוץ ללא אחר מאשר לתאריך יום הולדתי ה-20.09.2020 , ואז החל לו המסע ברכבת אי הוודאות.

בזמן בו הומלץ בקבוצה שלא לקחת סיכון, לדחות את היעד בשנה לשנה יותר נורמלית ושפויה, לא הצלחתי לשחרר. אמרתי למאמן שלי ולעצמי שאני ממשיכה עד הרגע האחרון ומצידי, אצור תחרות בארץ, אבל עמוק בפנים התפללתי שאצליח לחוות את הדבר האמיתי.

הנה אנחנו "ארבעת המופלאים" | צילום: באדיבות נועה מוזס

ואז, לפני 5 שבועות, הודיעו שהתחרות בוטלה. חרב בלב! כנראה שיש לי מזל עצום כי שבועות אחדים קודם, המאמן שלי חיבר לי את רויטל ניזרי, הפרטנרית הכי טובה שיכולתי לבקש והיא הפכה לחלק גדול מהלב שלי וממני. גם היא ממש כמוני החליטה להמשיך להתאמן שעות על גבי שעות כאשר הדבר הכי בטוח היה ששום דבר איננו בטוח.

רויטל החליטה לצרף אותי לקבוצה עם 2 זרים שהשלימו אותנו לפאזל, רוני לייש וחיים בוקאי. יחדיו החלטנו שהשנה, מאתגר ככל שיהיה זה יקרה! היינו צריכים תוך 4.5 ימים להשיג אישורים להיכנס לתחרות איירונמן בטאלין שבאסטוניה. כאן הנסיעה ברכבת החלה להיות כמעט קשה מנשוא: הגענו לשרים, שגרירים, משטרות גבולות, רבנים ועוד. רק כ-7 שעות לפני הטיסה קיבלנו את ההודעה: "תארזו, אתם טסים!" ומשם המראנו למסע של 3 שבועות מהמעצימים ביותר שחווינו.

"ההישג שלנו יהיה כבר אם נצליח לעמוד בשטח הזינוק", כך אמר לי אור אשקר, אחד מההשראות שהכרתי בנסיעה. והוא אכן צדק. בשנה כה בלתי צפויה, בה תחרות איש הברזל המלאה היחידה שהתקיימה מאז התפרצות הקורונה זו זו שחווינו! כמה דברים היו צריכים להסתדר בדיוק באופן בו הסתדרו על מנת שנגיע לרגע האמת. יום התחרות.

היקום לא הפסיק להעמיד קשיים בדרך לתחרות | צילום: באדיבות נועה מוזס

לבושה בחלוק ושכבות רבות של ביגוד וסטרס, יצאתי ליום קר מאוד אשר החל בשחייה של 4.3 ק"מ באגם קפוא (15מעלות), שחור משחור בו לא ניתן לנווט ובחור אחד שכנראה חשב שאני מצוף ולא הפסיק להטביע אותי. מהכפור יצאתי ריצה לשטח ההחלפה להחליף בגדים לרכיבה בקור אימים (קורונה ולכן אין אוהלי החלפה).

היקום לא מפסיק להעמיד קשיים: יציאה לרכיבה של 180 ק"מ עם עשרות שכבות, מחוסרת אנרגיות, מסוחררת ועיניים שמסרבות להישאר פקוחות. כל קילומטר היה מלחמה! שעה לתוך הרכיבה מתחיל מבול שלא פסק עד לסיום התחרות.
לפתע אני מבחינה באמבולנס, חושבת לעצור, יש לי את כל הסיבות הכי מוצדקות בעולם להפסיק, להיכנס למיטה, לשים את השמיכה מעל הראש ולא לצאת משם אבל משהו בי לא יכול היה להפסיק לדווש.

משהו בי לא יכול היה להפסיק לדווש | צילום: באדיבות נועה מוזס

בקילומטר ה-110, אחרי 5+ שעות רכיבה בגשם, אני רואה את המעיל צהוב זוהר של חיים מרחוק ומקבלת אנרגיה עצומה שליוותה אותי עד סוף הרכיבה תוך שאני מעודדת אנשים על המסלול על מנת להתחזק בעצמי.

ולקינוח… אחרי 8.5 שעות, נותר "רק" מרתון… זה פשוט בלתי נתפס בשלב הזה, אבל אז כבר ידעתי שגם אם אעשה הכל בהליכה, אני אסיים את הדבר הזה! שוב כוחות קסם על טבעיים הופעלו על גופי והרגליים פשוט היו קלילות כל כך, הנפש היתה בעלת עצמה ענקית והחיוך – הוא לא ירד לשנייה.

זו היתה אחת הריצות הטובות שלי מבחינת התחושה, כל הקפה היתה טובה יותר ויותר, שמתי לי יעד להתחבר עם 3 אנשים חדשים בכל הקפה וכך סיימתי ב-3 ק"מ ספרינט, כאשר כל הדרך לשטיח האדום המרגש ביותר ביקום, אני צועקת לעצמי, I CAN’T BELIEVE I DID IT !!!

החיוך לא ירד לשנייה. נועה מוזס (מימין) ורויטל ניזרי | צילום: באדיבות נועה מוזס

"זו השנה הכי מטורפת שתחווי בחייך", אמר אחד המנטורים וצדק. בכל אבן בדרך היה קסם, בכל קושי מצאתי את המתוק, לסיכום, נכון שאשת ברזל הוא טייטל, אך התהליך השלם הוא זה שמצדיק אותו. בסוף, ברגע האמת, זו את מול עצמך וכל אותם התירוצים והסיבות הכי מוצדקות בעולם לעצור, הן בדיוק אותן הסיבות שגורמות לי להרגיש עוד יותר סיפוק, להסתכל על עצמי במראה בגאווה עצומה ולצעוק "אני אשת ברזל".