באוגוסט 1970, במהלך נסיעה מהולנד לביתו בבלגיה, הקיסר של הרנטלס החליט לפנות את הכס. ריק ואן לוי, שהרדיפה אחר שלושת הכפים – כוח, כבוד וכסף – הובילה אותו להפוך לראשון שזוכה בחמשת המונומנטים, להיות שיאן הניצחונות בשעתו ולעצב את שיטת הרכיבה המודרנית, הודיע לאשתו שהקריירה נגמרה. נמאס לו מהיחס שקיבל מהצעירים ונמאס לו לעבוד קשה. למעלה מ-50 שנה אחרי, הוא עדין אגדה בבלגיה, וגם בגיל 90, אותו הו מציין ממש היום (רביעי), הוא ממשיך להקניט את יריבו הגדול – אדי מרקס.
לכתבות נוספות ב"גלגלי ההיסטוריה":
סיפורה המטלטל של רבקה טוויג, אלופת העולם שהפכה להומלסית
סיפורו של ה"גירית" – הרוכב שסירב לשחק לפי הכללים
סיפורו של גסטונה ננצ'יני – הרוכב שעשה היסטוריה, ונשכח
ואן לוי נולד ב-20 בדצמבר 1933 בעיירה הקטנה חרובנדונק שבמחוז אנטוורפן שבצפון בלגיה, אזור שמשוגע על אופניים. אמו נפטרה כשהיה צעיר, וכנער חילק עיתונים. "חילקתי 600-500 ביום עם אופניים ששקלו 25 קילוגרם. התחלתי בשש בבוקר וסיימתי ב-12, אז הרבה פעמים פשוט ויתרתי על בית ספר", סיפר.
ריק ואן לוי בטור דה פראנס של 1965 | צילום: Albert Peeters, Wikimedia
חבר שלו נהג להתחרות, ובגיל 15 הוא החליט לנסות גם. ההתחלה לא בישרה את ההמשך. "עקפו אותי חמש פעמים. נשבעתי לא לעלות על אופניים שוב". אבל הוא חזר לרכוב, ובגיל 19 זכה באליפות בלגיה לחובבנים. באותה שנה גם זכה בזהב הקבוצתי באולימפיאדת הלסינקי. במרוץ הכביש סבל פעמיים מתקרים לפני שפרש.
ב-1953 הפך למקצוען. הרוכב הבלגי הבכיר של התקופה, ואלילו של ואן לוי, היה ריק ואן סטיינברגן, רוכב קלאסיקות מצוין (וגם מהמר כבד ומבריח) שהתגורר 20 קילומטרים מוואן לוי. התקשורת החלה לקרוא להם ריק 1 וריק 2. "הייתי חייב להיאבק כדי לגבור על ואן סטיינברגן", העיד.
וזה לא היה פשוט. ואן לוי לא אהב להתאמן. כרוכב חובבן זה לא הפריע, כמקצוען זאת כבר היתה בעיה. בג'ירו של 1955 המציאות היכתה בפניו. "כל יום סיימתי קצת יותר מאחור. בקטע התשיעי סיימתי אחרי שהשופטים כבר הלכו והתחילו לפרק את הבמה". חוסר הרצון הזה גם התבטא בירידה בשכר. וזה כבר היה יותר מדי.
ריק ואן לוי בטור של הולנד ב-1956 | צילום: Joop van Bilsen, wikimedia
הוא התחיל לקחת את הספורט ברצינות, והתוצאות לא איחרו לבוא. ואן לוי היה רוכב חזק, ספרינטר מצוין, שאהב לברוח מוקדם ולנצח לקול קריאות הקהל, וב-1956 ניצח במרוצים היוקרתיים גנט-וולחם, פריז-בריסל ושחלדפרייס, ומקום שני באליפות העולם. כתוצאה מכך, בשנה לאחר מכן הספונסר של קבוצתו, Faema, הכינו לו חולצות "קשת בענן" של אלוף העולם, אולם הוא נאלץ לרכוב עבור ואן סטיינברגן.
ב-1958 זכה במילנו – סן רמו, המונומנט הראשון שלו. והוא המשיך לצבור ניצחונות. ב-1960 זכה בפעם הראשונה באליפות העולם, ושנה לאחר מכן הגן על התואר שלו. הוא זכה בשמונה מונומנטים, ולאחר זכייתו בליאז'-בסטון-ליאז' ב-1961 הפך לרוכב הראשון שזוכה בכל חמשת המונומנטים, הישג שרק שני רוכבים ישוו אחריו.
הוא הרוכב היחיד שזכה בשמונה הקלאסיקות המקוריות: חמשת המונומנטים, פריז-בריסל, פריז-טורס ופלש ואלון. ההישגים הקנו לו את הכינוי "הקיסר של הרנטלס", על שם העיירה הקטנה בה עבר להתגורר (ובה נולד וגר וואוט ואן ארט, שכונה בעבר ריק 3).
גם בגרנד טורים הוא חווה הצלחה רבה. הוא ניצח ב-37 קטעים, סיים פעמיים שלישי בוולטה ופעם אחת רביעי בג'ירו וזכה בחולצת הספרינטרים בשלושת הגרנד טורים. "בטורים היריב העיקרי שלי היה ואן לוי", אמר עליו ז'אק אנקטיל, רוכב הגרנד טורים הטוב ביותר בתקופה. "הייתי חייב להיצמד אליו בקטעים המישוריים ובהרים, אחרת הייתי מוצא את עצמי בפיגור של 15 דקות בנג"ש".
ריק ואן לוי וז'ק אנקטיל בטור דה פראנס 1964 | צילום: Anefo, Wikimedia
"הקיסר" גם המציא טקטיקות חדשות, ובראשן "רכבת" הספרינט בסיום קטע, שבשימוש עדין היום. הוא בנה סביבו קבוצה חזקה במיוחד ("למדתי את זה מקופי"), שזכתה לכינוי "המשמר האדום" בשל צבע החולצה של הקבוצה, שהייתה מסורה לו לחלוטין. "רכבת עבור ואן לוי ועשית כל מה שהוא רצה, כולל להשיג לו בירות באמצע המרוץ", סיפר אחד הדומיסטקים שלו. "נאלצנו לרכוב קילומטרים רבים בשביל להביא לאיש הגדול בקבוק סטלה".
ואן לוי הקים קבוצות, ידע להשיג ספונסרים, היה בקשר עם מארגנים, היה הרוכב הראשון שהופיע בפרסומות בכל מקום. הוא לא היה אדם להתעסק אתו. מי שלמד זאת על בשרו היה בנוני בהייט, אלוף העולם ב-1963. לקראת הסיום, הבלגי הצעיר משך בחולצתו של הקיסר, שלכאורה הוא היה אמור לרכוב עבורו, וניצח אותו. "הבגידה ברונסה" העסיקה את התקשורת הבלגית שנים לאחר מכן. באופן מסתורי, הקריירה של בהייט לא נמשכה עוד זמן רב.
רוכב אחר שלא הסתדר עם ואן לוי (ועדין לא מסתדר אתו) היה אדי מרקס, שהצטרף לקבוצתו של הקיסר כמקצוען צעיר ב-1965. "לא היה לו חוש הומור. נתנו לו כינוי, כמו לכל אחד בקבוצה, אבל הוא חשב שאנחנו צוחקים עליו". מרקס עזב את הקבוצה כעבור שנה, ובעוד הקריירה שלו נסקה, הקריירה של ואן לוי התקרבה לסיומה. "מרקס תמיד טען שעקבתי אחריו בכל מרוץ. ברור שזה מה שעשיתי. לעקוב אחרי הרוכב הכי טוב ולעקוף אותו בספרינט זאת טקטיקה טובה. גם אם אפגוש אותו היום אגיד לו שעקבתי אחריו".
ריק ואן לוי באליפות העולם 1963 | צילום: Eric Koch, Wikimedia
ואן לוי סיים את הקריירה בגיל 37 עם 379 ניצחונות. הישג שבינתיים רק מרקס עקף. הניצחונות, יחד עם רכיבתו ההתקפית ונגישותו לקהל הרחב, הפכו אותו לרוכב האהוד ביותר בבלגיה ,אף יותר מיריבו המוצלח. אבל, כאשר הניצחונות פחתו, גם אהדת הקהל לא הספיקה. "בימים הנכונים עדיין הרגשתי שאני כוכב ושאני רוכב כמו כוכב", אמר בראיון. "אבל התעייפתי. נמאס לי להתחרות בזבי חוטם שכולם יחד לא השיגו שבריר ממה שאני השגתי, אבל אם ניצחו אותי אמרו ש'הראינו לזקן מה זה'. לא יכולתי לסבול שקראו לי סבא. הייתי רוכב טוב מדי בשביל זה. הפסקתי לרכוב כי נגמר הכבוד".
את כל הפרסים והמדליות בהם זכה תרם או חילק לחברים ואוהדים. אבל הכסף, הכוח והכבוד נותרו. "מה שהיה בעבר נשאר בעבר", אמר. "הניצחון הכי גדול שלי הוא חשבון הבנק שלי. להיות אלוף העולם או לנצח בפריז-רובה זה נחמד, אבל אני הכי גאה בכסף שהרווחתי. התחלתי בתור כלום והיום אני מישהו חשוב. מנהלי בנקים ועורכי דין, שלא הסתכלו עלי בכלל כשהייתי ילד, היום פותחים לי את הדלת ואומרים 'תודה מר ואן לוי'. זה הניצחון האהוב עלי".
