הבלוג של ארז צוויג יתפרסם כאן בשוונג מדי חודש עד למרתון הראשון שלו
"הלך המרתון! הלך על מרתון וינה!"
אלה בדיוק המלים שאמרתי למתן, החבר שרץ איתי באותו הבוקר .. קצת לפני שהבלוג הקודם עלה זה קרה, עוד אימון בוקר שיגרתי, לא קר מדי, לא חם מדי, לא עלייה או ירידה, לא סיבובים וגם לא קצב מטורף, רק עוד ריצה רגילה. אחרי שישה וחצי ק"מ התחילה אצלי תחושה קצת לא נעימה מכיוון ברך ימין, לא הספקתי לסיים את המשפט "אני מרגיש מתיחה ו…" בום! כמו שמישהו תקע לך סכין בגיד של הרגל!
המסע הזה טומן בתוכו עליות וירידות כאחד. ארז צוויג | צילום: יואב שמעון
עוד בלוגים בשוונג
בלוג ישראמן: "האימונים הם כמו מלחמה"
בלוג: עכשיו הדרך הרבה יותר ברורה"
בלוג: המרתון הראשון שלי
נעצרתי במקום, אין להמשיך מכאן. "זה קרע? מתיחה? משהו לא טוב קרה. "ופתאום ההבנה שקרע בגיד או רצועה בשלב כזה מנפץ את חלום המרתון. כמה מאתנו מתכננים תכניות, מציבים יעדים ובסוף דברים קורים ולא באשמתנו?
התקשרתי ליואב שמעון המאמן שלי והוא הבהיר לי: "אתה לא רץ מילימטר עד שהרופא בודק אותך!".
בפיזיותרפיה אני "נרגע" ומבין שמדובר במתיחה בגיד ומתחיל בסדרה של טיפולים. ארבעה שבועות של טיפולים ועיסויים וביניהם ריצות קלות בלבד וגם זה אחרי מנוחה של שבועיים בלי מטר של אספלט. למרוץ הלילה של תל אביב אני מגיע בכושר ירוד משמעותית, התוצאה בהתאם ומשם גם הצד המנטלי מקבל סטירת לחי.
מרגיש שבא לי לעצור הכל. "אולי זה לא בשבילי? מה חשבתי לעצמי שנרשמתי למרתון מלא?". על כל השאלות האלה אשתי ימית עונה לי ומרגיעה, יואב המאמן שלי תומך ולא מרפה ואני מבין שעד מרוץ העגור יש קצת זמן להתאושש. אל המרוץ אני מגיע לחוץ מנטלית, כולנו יודעים שמזג האוויר שיחק לרעתנו ועדיין, יצאתי משם עם תחושה נינוחה יותר, רגועה יותר.
ממשיך לרוץ במרוץ עמק המעיינות | צילום: צלמי שוונג
גם אל חצי המרתון בעמק המעיינות אני מגיע בסימן התאוששות מפציעה. המאמן שלי רץ איתי צמוד כל הדרך ולא מרפה גם ברגעים הקשים. בגזרת האימונים אני מבין שכל ריצה אני יוצא בחשש של לא ללחוץ או "להגזים" מהפחד להיפצע שוב – "ריצות פחד". יואב מבין שאני יכול הרבה יותר ואני לא מאמין בעצמי, אז הוא מציב לי יעדי אימונים שנראים לי תלושים מהמציאות. להפתעתי אני עומד ביעדים ומגיע למרחקים וקצבים שלא האמנתי שאני יכול.
בסופ"ש האחרון התקיים מרוץ הריצה החברתי השני של "קהילת רצים", הגעתי אל המרוץ בכוונה לרוץ לאט ובאופן נינוח, בסופו של דבר עם הקבוצה שהתארגנה שם והאווירה מסביב יצאה ריצה טובה ובקצב טוב. הריצה לימדה אותי לא מעט דברים בזמן הקצר שאני רץ – אחד מהם הוא מבט ההערצה של הילדים שלי בכל פעם שהם רואים אותי לובש בגדי ריצה ונעליים. הם מבינים שאני עושה משהו שהוא לא מובן מאליו .
בנוסף, ההבנה שלי שהמסע הזה טומן בתוכו עליות וירידות כאחד וכמה שקשה למטה ככה אתה חזק יותר כשאתה מתאושש. היום הפציעה הזו נראית כמו מכה קלה בכנף בדרך אל היעד הנכסף וכל מה שנשאר הוא לנער אותה ממך, להישיר מבט אל המטרה ולרוץ קדימה לקראתו.
"אני אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול
את תראי, כמו עוף חול אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות.
אני אלוף העולם בלרצות, לפחות לנסות
את תראי, איך בסוף, אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק
אני אלוף העולם" (חנן בן ארי)
