לאחר התאונה שעבר באליפות ישראל בנגד שעון, נרשם ניר רייכמן לישראמן למקצה המלא וישתף אותנו בהכנות שלו
פרק 01 בבלוג | פרק 02 | פרק 03 | פרק 04 |
היכולת הגופנית לא הפתיעה אותי. הייתי חזק במקומות שידעתי שאני חזק וחלש בנקודות בהם ידעתי שחסר לי עומק.
מספר הפתעות שהתרחשו במהלך הפסטיבל הזה שנקרא ישראמן, ביחד עם אוירה שלא רואים בתחרויות אחרות בארץ, הפכה את התחרות לסגירת מעגל מדהימה לתקופה קצת פחות נעימה בחיים שלי.
ניסיתי להגיע הכי דרוך | צילום: צלמי שוונג
התאריך 15 ביוני שנה שעברה, בזמן שאני מתחמם לאליפות ישראל בנג"ש, רכב פוגע בי ואני מוטל על הכביש בעצמה. מרגנית ונעמה שתי הרופאות של התחרות מטפלות בי. כשאני יוצר איתן קשר אחרי שאני משתחרר הביתה כדי להודות להן על הטיפול, שתיהן התעקשו, כמעט דרשו, שאלך לבירור מקיף יותר וכך מצאתי את עצמי בווינגייט אצל דליה נבות שליוותה אותי בשיקום, עד שהגעתי לבית לוינשטיין.
ההפתעה הראשונה היתה בתדריך הספורטאים שם פרופ' נעמה קוסטנטיני העבירה את ההנחיות הרפואיות, המשך השיחה התקיים בשקילת הספורטאים, שם הבנתי ששלוש הרופאות נמצאות כאן כרופאות של הישראמן. הרופאות שטיפלו בי מלוות את התחרות הגדולה הראשונה שהתכוננתי אליה מאז התאונה.
מבחינה ספורטיבית ניסיתי להגיע הכי דרוך, לעשות את כל ההכנות שאני רגיל לבצע לפני כל תחרות, גם באימונים וגם בציוד, עד לפרטים הקטנים ביותר. אך משהו היה חסר. ההתרגשות הרגילה לפני תחרויות מהסוג הזה סירבה להגיע ורק בהכנות האחרונות לפני הזינוק הפרפרים החלו לצאת ורק חיכיתי שיזניקו אותנו כבר.
"כעת אני מוכן לחזור לשגרה" | צילום: צלמי שוונג
השחייה עברה חלק ורגוע, ללא בעיות מיוחדות, אני שוחה בלי שעון ולכן גם לא ידעתי את התוצאה בזמן התחרות.
יוצא לכיוון ההחלפה ב-T1 שם יש באלגן גדול של משתתפי החצי שרובם יוצאים מעט לפניי, החלפה מהירה מאוד באופן יחסי לישראמן, הפעם הספיק לי לשים ווסט רוח בלבד ויצאתי לדרך.
הכל היה מחושב. לקחתי לעצמי מספיק מים ואיזוטוני, ותכננתי להחליף בתחנת הזנה בקילומטר ה-92, אני אוכל כל חצי שעה, שותה כל רבע שעה וכך מתקדם בצורה מהירה, אולי מהירה מדי עבורי את ה-90 ק"מ הראשונים, שאני מסיים ב-3:01 שעות. החשש הראשון עלה כשהגעתי לאוהד. השני כשהתקשיתי לאכול את החטיפים והשלישי כשהכוח ברגליים אזל. רק העידוד של המתנדבים בתחנות וספורטאים נוספים עזרו להמשיך לסיום. החלק הכיף ביותר ברכיבה, היה ב-20 ק"מ האחרונים, שם, כבר בלי כוח אבל עם רוח גב חזקה, הגעתי למהירויות של כמעט 90 קמ"ש בירידה מהר שגוב ומהר חזקיה.
ההחלפה השנייה ב-T2 היתה החלק אולי הכי חוותי עבורי על המסלול, כיוון שזו המשימה של ספורטאי הקבוצה שלי בשנים האחרונות וכך גם השנה. אני מקבל עידוד ועדכונים (שרובם לא ממש רלוונטיים עבורי הפעם) ויוצא די מהר לריצה רגועה שנמשכת עד הקילומטר ה-16 שם אני חייב להתפנות (פעם ראשונה שזה קורה לי בתחרות), ומשם ממשיך עד הק"מ ה-32 בערך, כשאני מקפיד על תזונה של ג'לים ומלח. בנקודה הזו מגיע המשבר העיקרי של התחרות, הקצב יורד ואני עובר להליכה לזמן מסוים וחוזר לרוץ ובנקודת הסיבוב הרחוקה קורה דבר דומה ואני שוב מוצא את עצמי הולך ואז משום מקום מגיע מאחור חבר טוב ומעודד, מה שמחזיר אותי לריצה עד קו הסיום. חייב להגיד שלאורך כל הריצה לא ממש הבנתי מי לפניי ומי אחריי. בסיום גיליתי שסיימתי ראשון מבין ספורטאי המקצה ו-9 כללי. אחרי ראיון קצר בסיום ועוד כמה דק' להתאוששות אני פוגש את רופאות התחרות, הפעם על הרגליים. הן כואבות, אבל אני הולך לבד.
ההפתעה השנייה הגיעה בטקס הסיום, כאשר במהלך ההמתנה לחלוקת הגביעים מכריזים את שמי כמטפס המהיר ביותר ואני מקבל את תואר "מלך ההר" של המרחק המלא, אותו קיבל מי שטיפס ממלון ספורט ועד עמדת המים הראשונה אחרי כ-16ק"מ בזמן המהיר ביותר. הפתעה נוספת היתה הפרסים אותם קיבלנו, מנצחי הקטגוריות השונות, שזה תמיד נחמד.
7 וחצי חודשים עברו מאז התאונה בה נפגעתי ועכשיו יותר מתמיד אני מוכן לחזור לשגרה. הישראמן עבורי מעבר להישג הספורטיבי יצר פלטפורמה מצוינת לחזרה הדרגתית לשגרה. בימים אלו אני מתחיל לחזור בהדרגה לעבודה, לאימון, בשאיפה לחזור למטרות הספורטיביות שלי ושל הספורטאים טרם התאונה. מה שבטוח, אני אהיה השנה בתחרות איש הברזל בצ'אלנג' רות' – התחרות אליה התכוננתי לפני התאונה. וגם בשנה הבאה אהיה בישראמן.
