תארו לכם שבוועד האולימפי הבינלאומי היו מחליטים להוציא מהתכנית את הג'ודו והשייט רגע לפני משחקי טוקיו 2020. ונגיד שהיו עושים את זה בלי להודיע למדינה כמו ישראל, שאלו הם שני הענפים האולימפיים שהיא הצטיינה בהם לאורך ההיסטוריה.
הלך רחוק מדי? סבסטיאן קו | צילום: mohan
עוד כתבות בנושא
מדוע הקריטריונים לטוקיו 2020 קשים מתמיד?
צפו בשני הכוכבים העולים של האתלטיקה בפעולה
דיאנה ויסמן שברה פעמיים נוספות את השיא הישראלי ב-60 מטר
אז זה פחות או יותר מה שמרגישים כיום בשתי האימפריות הגדולות של הריצה למרחקים ארוכים, אתיופיה וקניה. הסיבה – התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (IAAF) החליטה שמ-2020 הריצה הארוכה ביותר במסגרת סבב ליגת היהלום תהיה למרחק של 3,000 מטרים. ההסבר של IAAF הוא שמדובר באחד המהלכים במסגרת תכנית שבה כל אחד מאירועי ליגת היהלום יקוצר לטובת שידור טלוויזיוני נוח יותר לצופה, כאשר התכנית כוללת גם את הפחתת מקצועות האתלטיקה בליגת היהלום מ-32 ל-24 והפחתת מספר התחרויות בסבב מ-14 ל-12.
ההתאחדות הבינלאומית בראשותו של סבסטיאן קו מנסה, כפי שהיא טוענת, ליישר קו עם המודרניזציה וזה אומר בעיקר עם הפקות הטלוויזיה. בסופו של דבר מי שצופה באופן קבוע בתחרויות אתלטיקה יודע שבמחקים האולימפיים למשל ריצה של 1,500 מטרים משודרת באופן רציף (ונמשכת בין 3:30 ל-4:30 דקות אצל גברים ונשים), אבל ריצת 5,000 שתימשך בין 12:30 ל-14:30 דקות תשודר עם "גיחות" לאירועים אחרים באצטדיון האתלטיקה. עד היום, בליגת היהלום ניצלו את אותן "גיחות" כדי לשדר מקבצים של זריקות או קפיצות של אחד ממקצועות השדה בשידור מוקלט, אבל כנראה שהם לא משתגעים יותר על הרעיון הזה, ומה שיותר חשוב להם באופן כללי זה להשאיר את הצופה מול הטלוויזיה לפרק שמן של שעה וחצי.
אתיופיה וקניה רותחות
הבעיה הגדולה היא שההחלטה הזאת, הגיונית או לא, פוגעת באופן ישיר בשתיים מהמדינות החשובות ביותר באתלטיקה העולמית. ומה שמרתיח את כולם בשתי המדינות האלו, זה שאפילו ראשי התאחדויות האתלטיקה שלהן קיבלו את הידיעה הזאת בהפתעה.
דרארטו טולו היתה האתיופית הראשונה שזכתה במדליית זהב אולימפית, למעשה האשה השחורה האפריקאית הראשונה שעשתה זאת. זה קרה רק ב-1992 בברצלונה וזה הפך את טולו לסמל של חירות עבור הנשים האפריקאיות. טולו המשיכה לפעול למען שוויון מגדרי והיום היא נשיאת התאחדות האתלטיקה האתיופית, אחרי שהחליפה בתפקיד את היילה גברסילאסי לפני מספר חודשים. גם היא נדהמה לקרוא את ההודעה של IAAF ושלחה אליהם את תגובתה בין נכתב בין השאר: "החדשות שהגיעו מהקונגרס בקטאר גרמו אצלנו לתדהמה, מאחר ואף אחד לא התייעץ אתנו לגבי זה. בהצהרה שלכם אמרתם שההחלטה הזאת התקבלה אחרי עבודה של שנה במהלכה דיברתם עם אתלטים, מאמנים, שדרים, מעריצים. אבל למה אף אחד לא שאל מה יש למזרח אפריקנים לומר בנושא? לא להכליל את המרחקים האלה זה משהו שמהווה איום על ההתפתחות של האתלטיקה שלנו. אנחנו קוראים לכם לשקול מחדש את ההחלטה".
כמובן שגם בקניה מתייחסים להחלטה של IAAF כאל פעולה אינטרסנטית שאין בה שום הגיון ואכפתיות כלפי מדינות שחלק מההתפתחות שלהן בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קשור לריצה למרחקים ארוכים. וכך גם יו"ר התאחדות האתלטיקה הקנייתית ג'קסון טוואי שיגר מכתב ל-IAAF בו אמר: "עם כל הרצון הטוב לבצע שינויים, אי אפשר לעשות את זה בלי חשיבה משותפת. אי אפשר להחליט על רעיון כזה מבלי להתייעץ אתנו ולאפשר לנו להיות מעורבים בשינויים ולעשות את ההתאמות הנדרשות. אנחנו נציע תכנית משלנו ואין ספק שזה יהיה הנושא המרכזי לדיון בכינוס הקרוב של ההתאחדות האפריקאית בחוף השנהב".
אז עושה רושם שקניה ואתיופיה ינסו להפעיל לחץ על שאר מדינות אפריקה מול IAAF כמו גם על מדינות המפרץ הפרסי שאזרחו לא מעט רצים ממזרח אפריקה ולכן גם להן יש אינטרס לשמור על כבודן של ריצות המסלול למרחקים ארוכים. זה נכון שמצד אחד קיימת נהירה של רצים לעולם ריצות הכביש וככל הנראה גם כאן קיים איזשהו אינטרס של IAAF, אבל אף אחד לא רוצה לראות את התחום הזה הולך ונעלם מתחרויות המסלול והרבה מאוד רצים אחרים הצטרפו למחאתם של המזרח אפריקנים.
"תודה לאל שיש מרוצי כביש". פול צ'לימו | צילום: U.S. Army WCAP
"הם מתכוונים לדחוף את כולם למרוצי הכביש"
פול צ'לימו זכה במדליית הכסף בריצת ה-5,000 במשחקי ריו 2016 במדי ארצות הברית ובמדליית הארד באותו המרחק באליפות העולם האחרונה. זו היתה התגובה שלו להחלטה: "תודה לאל שיש מרוצי כביש. אני לא יודע מה יקרה בעתיד, אבל נראה שהם מתכוונים לדחוף את כולם למרוצי הכביש ולהשאיר אולי שני רצים על המסלול. הדבר הבא שנשמע עליו יהיה ש-1,500 מטר יישאר המרחק הארוך ביותר. אני לא יודע אם הם ממש מנסים להרוג את הריצה למרחקים ארוכים, אבל כרגע לאנשים לא יהיה מוטיבציה להיכנס לזה. ריצה למרחקים ארוכים זה תחום חשוב מאוד מבחינה חברתית, וחוץ מזה חשוב לבריאות. אם תנסה לשכנע אנשים לעסוק רק בספרינטים או בריצות למרחקים קצרים, זה כאילו שתגיד להם 'אין לכם בשביל מה לשמור על הבריאות, זה קשה מדי".
גם גברה גברמריאם האתיופי שהיה אלוף עולם במרוצי שדה וגם זכה במרתון ניו יורק כתב בטוויטר שהמהלך הזה מאיים על עתיד הריצות למרחקים ארוכים: "בהתחלה הוציאו את ריצת ה-10,000, אחר כך הפכו את אליפות העולם בריצות שדה לאירוע של פעם בשנתיים במקום פעם בשנה, ועכשיו ממשיכים עם ריצת ה-5,000. לא צריך להיות מומחה כדי להבין לאן כל זה יוביל. השלב הבא יהיה להעלים את הריצות האלו מאליפות העולם ומהמשחקים האולימפיים".
השמות הגדולים יישארו רק במרוצי הכביש? | צילום: André Motta
והיו גם כאלה שתמכו במהלך או שלא התנגדו אליו כמו אתלטית העבר לורן פלשמן שהיתה אלופת ארצות הברית ב-5,000 מטר ויצרה דיון סוער בטוויטר אחרי שכתבה את הדברים הבאים: "דווקא כרצה שהתמחתה במרחק של 5,000 מטר וגם ניצחה בו בליגת היהלום, אני לא נגד. הטלוויזיה לא אוהבת לשדר את זה, קשה מאוד להעריך את היכולת של הרצים תוך כדי צפייה בשידור ישיר, והקהל באצטדיון מתעורר ומתחיל לעודד רק בקילומטר האחרון. מכתיבי קצב הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהמרחק הזה, וההתמכרות לניסיונות שבירת שיאים עולמיים מפרידה בין המתחרים כבר מהמטר הראשון. בזכות הניסיונות לשבירת שיא העולם ה-IAAF הצליחו להשאיר את המקצוע הזה כ'מוכר' אבל זה גם משהו שמעודד שימוש בחומרים אסורים".
אז אין שום ספק שסבסטיאן קו וראשי ה-IAAF יצרכו לספק הסברים ולהשתתף בדיונים בחודשים הקרובים. מצד אחד אפשר להבין שהם רוצים חדשנות. מצד שני קשה להבין עד כמה הם מוכנים לקבל את הפגיעה הקשה במדינות מזרח אפריקה, וחוץ מזה גם את הפגיעה בצופי האתלטיקה. בסופו של דבר 3,000 מטר זה אפילו לא מרחק אולימפי, כך שמה שקבעו ב-IAAF זה שבליגת היהלום לא תהיה שום ארוכה למרחק אולימפי. וצריך גם להבין שיש הבדל גדול בין ריצות 5,000 או 10,000 במשחקים אולימפיים לבין הריצות בליגת היהלום. בדרך כלל ואם מוציאים מהכלל את שיא העולם לנשים ב-10,000 מטרים, הריצות הארוכות במשחקים האולימפיים הן טקטיות, שונות במהותן ובדרך כלל איטיות ביחס לשיאים העולמיים. בליגת היהלום או שאר תחרויות האתלטיקה הגדולות זה בדיוק להפך, אז למה לא להשאיר את זה ככה?
