עורך האתר ביקש ממני לשחזר את הקורות אותי לפי שש שנים בקיץ 2015. מדובר בתקופה לא קלה שקשה לי לחזור אליה. החשיפה לא קלה, הן הפומביות והן הכתיבה של האירועים הקשים שמן הסתם אני מנסה להדחיק אותם. אבל הם חוזרים ומכים בי – "בלכתך, בדרך ובשכבך ובקומך". אבל אני לא אדם דתי, גם לא מאמין, הכי רחוק מזה. אני היום מתקרב לגיל 64 וכמו כולנו שעוסקים בספורט סבולת אני מרגיש מקסימום בן 44. הירידה ביכולות מורגשת, יחד עם זאת, אחד הדברים שלמדתי הוא – לקבל את זה כמו שזה.

ספרו לרופא בדיוק מה שהרגשתם באירוע לב | צילום: shutterstock

האירוע עצמו קרה בסוף אוגוסט 2015 כשהייתי בן 58. הייתי בעוד רכיבת שבת מאומצת, אולי היא היתה מאומצת מידי. הלכתי לנוח בשבת אחר הצהריים ולפתע מצאתי עצמי מתעורר במיטה כאשר הראש הולם בחוזקה וכולי רטוב מזיעה ואבדן שליטה על הסוגרים.

המבט ההמום של אשתי הבהיר לי שקרה משהו גדול, אכן. מה שעברתי היה דום לב שהצלחתי לחזור ממנו בכוחות עצמי. דרך אגב למומחים אין תשובות איך ולמה. אשפזתי את עצמי בבי"ח מאיר בכפר סבא. המדדים והמכשירים אמרו "לא קרה כלום…", אבל הסיפור שלי ושל אשתי שראתה – אמר משהו אחר לגמרי.

זו תובנה מס' 1 – אצלנו , אנשים שעוסקים שנים בספורט, המכשירים מפספסים. זו ממש עובדה ותופעה, לעניות דעתי כיון שאינני רופא. תתעקשו, ספרו לרופא בדיוק מה שהרגשתם, אל תסתירו דבר. בסופו של דבר הם מבססים את האבחנה שלהם הרבה על מה שאתם מוסרים. אצלי לפחות זה היה מה שהכריע את הכף לאשפז אותי בטיפול נמרץ לב. וזה מה שהציל אותי.

פעמיים דום לב

בהמשך חטפתי עוד פעמיים דום לב ועברתי החייאות מלאות. לולא הייתי מאושפז בטיפול נמרץ – מי יודע. הוכנסתי מיידית לצנתור שגילה כמובן עורק מרכזי סתום כמעט לגמרי. כל זאת למרות שאני עוסק בספורט שנים, לוקח כדורים להורדת כולסטרול, אין לי סוכר, אין לחץ דם, לוקח אספירין שנים.

תובנה מס' 2 – אף אחד לא מחוסן לזה! זה יכול לקרות לכל אחד, אבל יש מועדים יותר ויש מועדים פחות – לא תוכלו לדעת לאיזה קבוצה אתם שייכים. אנחנו אנשי ספורט הסבולת, ש"נותנים בראש" כל שבת ויוצאים לריצות מנצלים את מלוא תפוקת הלב שלנו וכנראה לפעמים זה קצת יותר מדי. הלב של אנשים שאינם עוסקים בספורט אינטנסיבי כמו שלנו ומנצל אולי 40% מיכולת הלב שלו. לכן אדם כזה יכול להסתובב עם עורקים כליליים סתומים בלי שירגיש. אנחנו, שצריכים כל סמ"ק דם וחמצן בשרירים למרות שהלב שלנו חזק ומוגדל נגרד את המעטפת.

תובנה מס' 3 – אל תגרדו את המעטפת , תלמדו מתי להאט אל תחצו את הקו יותר מידי. כן אני יודע, קשה להגיד את זה ל-Weekend worriers. קשה לנו לדעת מתי הגענו גם לשם. אבל זו תחושה פנימית שצריך לסגל. ללמד את עצמך. אנחנו מכירים את זה מהיום יום. רוכב חדש מגיע, אבל הוא צעיר ממך ב-15 שנה וגם בעל מבנה אתלטי, אחרי חודשיים על הכביש הוא כבר מאתגר אותך בעליות, אחרי שלשה הוא משאיר לך אבק. זהו אנשים, תאפסנו את האגו – אין מה לעשות בנדון .
זו תובנה מס' 4 אם לא שמתם לב.

הסימנים המקדימים שהרגשתי

נחזור לקטע הטכני – מה קרה ומה הרגשתי לפני ואחרי. לפני האירוע היו לי מה שקרוי סימנים מקדימים. ובכן, זה אחד הדברים החשובים, לזהות סימנים מקדימים. השאלה אם יש כאלה – התשובה שלי היא כן לגמרי. זה יכול להיות הרבה דברים וגם דבר אחד משמעותי . תמיד בדיעבד בכתבות כתוב שהאיש היה בריא לחלוטין ולא היו שום סימנים. ובכן, לא היו סימנים כי הוא לא שיתף אתכם בהם! שוב האגו.

את הסימנים הקלים קשה לזהות ככאלה שקשורים למשהו. אבל מדובר על תחושות של סחרחורות במאמץ וגם אולי במנוחה. לא מן הסוג שקמים בפתאומיות מהכורסא. חולשה פתאומית, תחושת כבדות בעיקר באזור החזה. תזכרו, אני לא רופא, אני רק משתף אתכם בתחושות שהיו לי.

אין ספק שהאירוע המשמעותי התרחש ביום שישי אחד כ-7 חודשים לפני האירוע. ללא כל פעילות, סתם כאשר שתיתי קפה, הרגשתי פתאום גל חום והגוף התכסה זיעה קרה כזו, ככה סתם פתאום. אז זהו, אפשר להדחיק, אפשר לא לשתף ואפשר לבדוק מה קרה.

אני אגב, הלכתי לבי"ח לבדוק מה קרה ועל פי הבדיקות והמכשירים לא קרה שום דבר. אז זהו, זוכרים את תובנה מס' 1? בדיעבד הייתי צריך להתעקש על צנתור. יכול להיות שהיו מגלים את החסימה כבר אז ואולי לא. אני מניח שיש אנשי רפואה שיחלקו על התובנה שלי.

אז מה קרה אחרי האירועים בבית החולים? עברתי השתלת קוצב ודפיברילטור. אבל בעיקר היתה חצי שנה קשה נפשית. מן הסתם אדם שעובר שלוש החייאות ורופאים מסבירים לו שהוא נס מהלך – לא ישן כל כך טוב בלילה וגם לא חי עם זה כל כך טוב ביום. התחושה שזה יכול לקרות לך כל רגע, יוצרת חרדות. תגידו מוצדקות – צודקים. אבל חרדות הן חרדות גם אם יש להן בסיס מוצק.

תובנה מס' 5 – אי אפשר לשנות את מה שקרה. זהו, זה המצב. זה שתחשוב על זה כל הזמן… לא יעזור. להפך, ירע.