אנו מביאים לכם פרק מתוך ספרו של המאמן רוני פילבסקי "העולם מריע" – לרכישת הספר לחצו כאן
להסתכל קדימה כדי לדעת מה קורה מאחור, להסתכל לאחור כדי לצפות מה יקרה בעתיד…
זה שם. צריך רק להתבונן
אחת הפעולות המרתקות בחיי היא התבוננות. לא, לא זאת מהסוג התורן של הניו אייג' הפוסט מודרני, הקוראת להתבוננות פנימה; אלא זאת הרגילה, שמסתכלת מהפנים החוצה.
להתמסר להתבוננות בזמן שהמתאמנים רצים | צילום: shutterstock
כפוליתאיסט ידוע, אחת הדתות המשמעותיות בחיי היא כדורגל. המגרש הוא מקדשהּ ולובשי מדים צהובים-כחולים הם כוהניה. אחד הטקסים האהובים עלי בפולחן הדת הזאת הוא טקס הפנדל (בתנאי, כמובן, שכהן צהוב מבצע אותו).
בעת הזאת, בניגוד לכל אחד מאלפי הסוגדים שמסביב, אני דווקא עומד כשגבי למעמד, ומתבונן. לוכד בעיניי פרצוף שנראה מבטיח ומצפה ממנו למופע מימיקה לולייני. קסומים ומרגשים הם חלקיקי השניות, שבהן המבע עובר ממצב אחד לאחר, בדרך כלל ממצב של מתח-שיא, למצב של שמחה אדירה או אכזבה תהומית. זה כל כך יפה, ממש יצירת אמנות.
עכשיו דמיינו: מאחורי גבי מתרחש אירוע בעל משמעות מיתית. יש ששער יפיח בי התפרצות שמחה על-אנושית (צהוב עולה!); ויש שער שיטמון את רוחי בבטן האדמה (צוללת צהובה). אבל אני מסרב לקחת את ההימור כשעיניי על המחזה. אני בעצם מנכס לעצמי פנים שאינם שלי, שיבטאו את מה שפניי היו מבטאים למראה המתרחש בעורפי (צהובים, כמו כל צבעי הקשת האחרים, מאכלסים בדרך כלל יציע משותף). מופע הפנים הזה יהיה בתוך כמה שניות גם מנת חלקי, אבל לפחות הצלחתי לתווך בהנאה את המתרחש במגרש.
"להסתכל קדימה כדי לדעת מה קורה מאחור" | צילום: shutterstock
גם בעבודתי כמאמן ריצה, אני מתמסר להתבוננות. בזמן שהמתאמנים רצים, מתקשים, מתמודדים ונאנקים, אני בדרך כלל מתביית ומתבונן, ממחיש לעצמי מה באמת משדרות לי הבעות הפנים, כמה הן מבטאות קושי, מהו שיעור הסבל, כמה כאב וכמה סיפוק ארוגים בהבעה אחת. לפעמים מדובר במיצג רב-פנים, מגוון ועוצמתי, שמסייע לי לנווט את כיוון האימון, להעמיס או להקל ולהמשיך על פי מצב הפנים, והרצים.
התבוננות באחרים משמשת עבורי מדיום נהדר, שמתווך מציאויות; עושה את עבודתו נאמנה במגרשי כדורגל ואינו מאכזב גם במסלול הריצה. ניסיוני למדני, שזה תמיד שם. צריך רק להתבונן.
