אנטונינה רזניקוב רשמה ביום ראשון האחרון הישג נהדר, כאשר עמדה על הפודיום באליפות העולם בטריאתלון למרחק איש ברזל. הישראלית סיימה במקום השני לקבוצת הגיל 44-40 בניס, והניפה את דגל ישראל בטקס הסיום, לראשונה מאז הזהב ההיסטורי של נינה פקרמן לפני 14 שנה בקונה. היום (שלישי) היא כבר נחתה בחזרה בישראל, ובראיון מיוחד לשוונג סיפרה על התחרות, החוויה ותחושת השליחות.
לכתבות נוספות בנושא:
"ספורט הנשים נמצא במקום טוב, זה היה יום מרהיב!"
טריאתלון דקטלון תל אביב חוזר וישמש כאליפות ישראל במרחק האולימפי
הישג אדיר: מקום שני לאנטונינה רזניקוב באליפות העולם באיש ברזל בניס
"מאוד נהניתי בתחרות", סיפרה רזניקוב: "היה עליי לחץ לא לאכזב את כל מי שעוקב אחריי ותומך בי. הרגשתי אחריות כלפיהם, להביא כבוד למדינה, להביא את דגל ישראל אל הפודיום כמו שהבטחתי. זה היה מאוד חשוב לי לשים את כל האמביציות שלי בצד, ולעשות את מה שבאתי לעשות בשביל עצמי, בשביל המדינה, בשביל עולם הטריאתלון הישראלי.
אנטונינה רזניקוב לפני התחרות בניס | צילום: אבי חיים
רזניקוב יצאה מהמים במקום ה-34, אך זה לא חרג מהתכנית שלה: "אחרי הזינוק הרגשתי טוב, ידעתי שאהיה בפיגור בשחייה, גם ביוני כשהתחרות באותו מסלול באיירונמן ניס שחיתי בדיוק אותו דבר. זו השחייה שלי. היה ים גלי, אבל הייתי רגועה".
מי שעקב אחרי התחרות של הישראלית באתר התוצאות ראה איך היא הולכת ומתקדמת על האופניים ועוברת בכל כמה ק"מ עוד ועוד רוכבות מקבוצת הגיל שלה, אלא שמסתבר שמבחינתה, היא כלל לא הרגישה טוב ברכיבה: "יצאתי לרכיבה… ולפעמים פשוט תופסים יום לא טוב, הרגליים 'לא טובות', וזה היה יום כזה. הרגשתי שאני לא יכולתי לרכוב כמו שאני ידעתי. אבל סבלתי, ועשיתי הכי טוב שאני יכולה. עקפו אותי, עקפתי אחרות והגעתי לאן שהגעתי, יכול להיות שיכולתי לרכוב אפילו יותר מהר".
אנטונינה רזניקוב רוכבת בניס | צילום: אבי חיים
רזניקוב כמו תמיד ביקורתית כלפי עצמה: "אני רגילה שבאופניים אני עפה ואין מצב שמישהי בקטגוריה עוקפת אותי, ופה שתי מתחרות עקפו אותי ולא יכולתי להחזיק איתן בירידות ובעליות. אבל אמרתי לעצמי שזה הכושר שלי, זו הרמה ואני צריכה לקבל את זה ולהתחרות, וגם אם זה לא כמו שחשבתי, זה מה שיש. המשכתי לרכוב, ללחוץ ולעשות הכי טוב שאני יכולה לפי התוכנית. הן ברחו ממני, אבל המשכתי לעקוף עוד מתחרות אחרות. קיבלתי את המצב והמשכתי להילחם".
בסופו של דבר, הישראלית סיפקה את הרכיבה השלישית בטיבה על המסלול בקבוצת הגיל וירדה לריצה במקום השישי: "כשיצאתי לריצה חשבתי שאני מקום שלישי, אבל אבי אמר לי שאני מקום 6, רבע שעה מהמקום השלישי. הוא לא רצה להגיד לי שאני 22 דקות מהמקום הראשון, כדי שהמורל שלי לא יישבר. חשבתי 'איך אפשר לסגור רבע שעה?' אבל החלטתי שאני לא יכולה להיות מחוץ לפודיום. אמרתי לעצמי שאף אחד לא ישבור אותי, ונתתי את כל מה שיש לי".
אנטונינה רזניקוב בקו הסיום בניס | צילום: אבי חיים
"אחרי 21 ק"מ, אבי אמר לי שאני חמישית, רק ארבע דקות מהמקום הרביעי. זה כבר הרגיש קרוב, עקפתי עוד שתיים ואז אבי אמר לי שאני 10 דקות ממקום שני. ראיתי אותה על המסלול ועשיתי חשבון בראש איך אני יכולה לעקוף. המשכתי בקצב גבוה ואז כשנשאר סיבוב אחרון מתוך ארבעה היא הייתה רק 200 מטר לפנייי. עקפתי אותה והייתה לי מטרה לפתוח פער ממנה, לא רציתי שזה ייסגר בספרינט לסיום. אז המשכתי בקצב שלא תגיע אליי ובסוף כשסיימתי גיליתי שאני רק 4 דקות מהמקום הראשון וצמצמתי 6 דקות ב-10 ק"מ האחרונים".
איך הרגשת בריצה? כי הקצב היה באמת מהיר, סיימת עם הריצה הכי מהירה על המסלול בקבוצת הגיל שלך
"היו לי סיפורים של כל טריאתלט במהלך הריצה – התכווצויות, בחילות, כאבי בטן, כאבים במפרקים, ברגליים, בצוואר – הכל היה לי. אבל אמרתי לעצמי שזה מה שכולם מרגישים עכשיו ואם אני מתחילה לרחם על עצמי אני אסיים בלי פודיום ואני לא יכולה להרשות לעצמי. אחרי 11 שנים של אימונים, ניסיון גדול שצברתי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לסיים בלי פודיום, אני צריכה לתת כבוד לעצמי, לאבי ולכולם".
אנטונינה רזניקוב ואבי חיים | צילום: פרטי
ואיך הרגשת בסיום?
"קודם כל הייתי בהלם שהצלחתי להתגבר על התחושה שהייתה לי ברכיבה ושמחתי שאני על הפודיום. אבל האמת שאחרי שסיימתי קצת התביישתי ללכת לאבי, כי הייתי מאוכזבת שלא ניצחתי. חשבתי שהוא יהיה מאוכזב שלא הצלחתי לסיים ראשונה ובאתי אליו עם הראש למטה. אבל הוא חיבק אותי ואמר לי שאני אלופה בשבילו, ושמה שעשיתי והדרך שעברתי זה יותר טוב ממקום ראשון. המילים שלו נתנו לי הרבה כוח וגאווה".
ראינו בסרטונים שהיה לא מעט קהל שעודד בצידי הדרך, איך זה הרגיש?
"כאן היו הרבה אנשים שעודדו אותי, אבל אני התנתקתי מהקהל, לא שמתי לב. בשבילי הייתה קיימת רק מטרה אחת – אני, להקשיב לגוף שלי, לאכול ולשתות בזמן ולעשות את זה עד הסוף כמו שצריך וזהו, לא להתייחס לשום דבר מסביב".
רזניקוב מספרת שהניסיון שלה עם מסלול רכיבה מאתגר בישראמן בהחלט סייע לה גם בניס, אבל גם משתפת בטראומה מהעבר שהיכתה בה שוב: "בצעירותי הייתי קרובה למוות בנפילה מאופניים בירידה, התרסקתי והייתי בקומה, שברתי את הגולגולת ומאז אני נורא פוחדת ליפול בירידות החדות. ניס זה בדיוק המקום שבו פרשתי מרכיבה מקצוענית לפני 20 שנה, כי לא הצלחתי להתגבר על הפחד בירידות ובסיבובים. אבל כנראה שאני לא יכולה לברוח מעצמי ומהפחדים שלי… איפה שאני בורחת – החיים מחזירים אותי לשם – נכון, חששתי, ושמרתי על עצמי, אבל ידעתי שאין מצב שאני לא אעשה את זה".
אנטונינה רזניקוב מנצחת בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
אלופת ישראל סיפרה שגם המצב בישראל היה לה בראש כל הזמן: "התרגלנו לצערי למצב הזה, אבל הייתה לי מוטיבציה להראות שאנחנו הישראלים חזקים. אחת המארגנות יהודייה ומאוד עזרה ורצתה לחבר אותנו גם לקהילה היהודית כשסיימתי, הכרוז אמר שאני מישראל והוסיף בעידוד 'יאללה יאללה', וגם בטקס סיום אמר במיקרופון 'מזל טוב' בעברית"
לסיום, הודתה רזניקוב: "אני רוצה להגיד תודה לכל מי שליווה אותי בדרך הזאת. תודה לקניוני עופר ומליסרון שליוו אותי והאמינו בי, ונתנו לי שקט להתאמן כל התקופה האחרונה. תודה גם לסאקוני שסיפקו לי את הנעליים הכי מהירות במיוחד לתחרות, לרוזן ומינץ על האופניים והשירות המופלא, ל-SEPA טריאתלון ולעמית לוי על חליפת השחייה. תודה לקבוצת TRI-LIFE של אמיל שחקלדיאן, ששחיתי איתם כל הקיץ".
אנטונינה רזניקוב על הפודיום באליפות העולם | צילום: אבי חיים
"ובעיקר והמון תודה לאבי חיים המאמן שלי, שסבל ביחד איתי את כל התקופה הזאת. זה כמו פרויקט שהתחיל ביוני כשלקחנו סלוט, עד ספטמבר. הוא התאמן איתי כל הקיץ ב-45-40 מעלות, ידע כמה זה קשה וליווה אותי כל הזמן. אני לא מכירה מאמנים כאלה. הוא פשוט מדהים. ליווה אותי כל אימון גם ברכיבה וגם בריצה, דאג שיהיו לי מים קרים, בלעדיו לא הייתי יכולה להגיע לשום מקום. ההשקעה, הסבלנות, כמה הוא מאמין בי, אז תודה ענקית לו".
איזה תותחית על, כל הכבוד אנטוניה!
נתת תחרות לפנתיאון.
איזה תותחית על, כל הכבוד אנטונינה!
נתת תחרות לפנתיאון.
מ ה מ מ ת
חזקים בדבר אחד – לטבוח ילדים עזצים ולהצביע על האויב האכזר.
בשאר אנחנו בינויים מינוס