אם נראה לכם שקר בחוץ ואתם חושבים על האפשרות לדלג או לדחות את הריצה של היום, אולי תשנו את דעתכם לאחר שתקראו את הריאיון עם ד"ר ניר אנדלמן, מרצה להנדסת תוכנה, שסיים לפני מספר ימים את מרתון אנטארקטיקה (The Antarctic Ice Marathon). רק על מנת לסבר את האוזן אנטארקטיקה היא המקום הקר ביותר על פני כדור הארץ ורובה ככולה מכוסה קרח לאורך כל השנה. הטמפרטורה יכולה להגיע שם עד מינוס 25 מעלות מתחת לאפס, אך נתון זה משתנה משנה לשנה. אין שם תושבי קבע בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, אולם ממשלות רבות ברחבי העולם מחזיקות בה תחנות מחקר, שחלקן מאוישות כל השנה וחלקן מאוישות רק בקיץ.

המבנים הלוגיסטיים, אוהלי הרצים וברקע הרי אלזוורת' | צילום: ניר אנדלמן

עוד כתבות בנושא
מרתון הסהרה – המרוץ הקשה בעולם
האולטראיסט שהקיף את רכס ההימלאיה
המרתון עם ה"קאט-אוף" האכזרי ביותר

אנדלמן הוא אמנם רץ חובב, אך רץ עד היום מספר מרתונים ובהם ברלין, פריז, טבריה ותל אביב, ולמעשה הריצה בקוטב היא המרתון החמישי שלו. בנוסף, הוא עשה בסובב עמק את ה-66 ק"מ ובאולטרמן את ה-100 ק"מ בדרך הערבה. אם נחזור לקוטב הדרומי, אז במרתון באנטארקטיקה השתתפו 56 רצים (12 נשים) כשהמנצח סיים בזמן של 3:53 שע', שיא המסלול דרך אגב הוא 3:34 שע' והוא נקבע לפני שנתיים. אנדלמן עצמו סיים את המרתון בזמן של 4:54 שע' בטופ עשר של המסיימים במקום התשיעי. עד כמה שישמע מוזר יש באירוע הזה עוד מקצים של חצי מרתון ואפילו של 10 ק"מ בו היה השנה משתתף אחד ויחיד בלבד.

מדוע החלטת להירשם למרתון באנטארקטיקה?
"על קיום המרוץ גיליתי במקרה לפני שבע שנים, כשחיפשתי מתוך סקרנות מקומות אקזוטיים שיש בהם מרוצים. באותו זמן חשבתי שלהשתתף במרוץ כזה זה מופרך וממש לא בשבילי, למרות שבאתר המרוץ נכתב שמי שסיים מרתון רגיל מסוגל גם לעמוד באתגר הזה. סימנתי לעצמי שאני רוצה לנסות לבקר ביבשת הלבנה בעשור הקרוב, אבל לאו דווקא כחלק מאירוע ספורט.

"אחרי כמה שנים בהם הרעיון נשאר על אש קטנה, הגעתי למסקנה שאני מעדיף את החוויה של המרוץ, שכולל טיסות הלוך ושוב ושהייה במחנה עמוק בתוך היבשת, כאלף קילומטרים מהקוטב הדרומי על פני חוויות אחרות כמו שייט בספינה לאורך קו החוף. אחרי לבטים רבים נרשמתי לפני שנתיים וחצי למרוץ שהיה צריך להתקיים בדצמבר 2020, אבל בגלל הקורונה וסגירת הגבולות בצ'ילה הוא נדחה בשנה".

האוהל האישי שבו ישנים בלילה | צילום: ניר אנדלמן

כיצד התאמנת למרתון באנטארקטיקה שדורש למעשה לינה בתנאים קרים מאוד ובתוואי של קרח ושלג?
"איתרתי משתתף מאחד המרוצים הקודמים והוא נתן לי טיפים לקראת המרוץ. טיפ חשוב אחד היה להשקיע בביגוד, על פי רשימה שהופיעה באתר המרוץ. לא מדובר בבגדים עבים במיוחד, אלא בצרוף שאמור לחמם ולהגן מפני הקור, מצד אחד, אבל להרחיק זיעה מהגוף כדי שהיא לא תקפא עליו, מצד שני. הטיפ המשמעותי השני היה שברגע שלובשים את הביגוד הנכון, לא צריך להתרגש מהקור והוא הרבה פחות מפריע מריצה בתנאי חום.

"על בסיס הטיפים האלו התאמנתי כמעט כמו למרתון רגיל, כשאת רוב הריצות הארוכות עשיתי בנעלי הריצה שתכננתי לקחת איתי לאנטארקטיקה, על תוואי שטח. ניסיתי חלק מהבגדים שקניתי, אבל בחום הישראלי אף ריצה לא היתה עם הסט המלא של הבגדים".

חדר האוכל שמשמש גם מקום התכנסות | צילום: ניר אנדלמן

איך מגיעים לאנטארקטיקה מבחינת הלוגיסטיקה והטיסות, תאר את הדרך שעשית מישראל למקום עצמו.
"הטיסות לאנטארקטיקה וחזרה, כולל השהות במחנה שם, נעשות על ידי חברה לוגיסטית שמתמחה בפרויקטים כאלו. בעבר הם היו משתמשים במטוס תובלה, אבל עכשיו מגיעים בטיסות שכר של חברת איסלנדאייר, במטוס נוסעים רגיל לגמרי.

"הטיסה לאנטארקטיקה יוצאת מהעיר פונטה ארנס שבדרום צ'ילה. כדי להגיע לשם בעידן הקורונה, הייתי צריך קודם כל לקבל אישור כניסה למדינה, שהיתה סגורה עד לאחרונה לתיירים. הדרך הלוך כללה טיסות ביניים למדריד וסנטיאגו, כולל יום בידוד לפני הטיסה לפונטה ארנס. שם הייתי צריך לעבור בדיקות אנטיגן יומיות כדי לוודא שלא אגיע חולה לאנטארקטיקה. הטיסה שלנו לאנטארקטיקה נדחתה בארבעה ימים בגלל תנאי מזג האוויר. המטוס נוחת על משטח קרח בלי מגדל פיקוח, ולכן צריך ראות מושלמת כדי לבצע את הנחיתה בבטחה.

שער הזינוק/סיום של המרתון | צילום: ניר אנדלמן

"השהות באנטארקטיקה היא במחנה מיוחד ביוניון גליישר, שמבוסס ברובו על אוהלים ששומרים על החום בפנים בעזרת השמש, שבעונה הזו זורחת במשך כל היממה. מכיוון שהגענו לאנטארקטיקה באיחור של כמה ימים, הייתי צריך לשנות ברגע האחרון את הטיסות שלי חזרה לישראל ולטוס מפונטה ארנס במסלול ארוך במיוחד דרך סנטיאגו, סאו פאולו ופרנקפורט".

כיצד היה הארגון של המרתון מבחינה לוגיסטית?
"המרתון מתבצע בארבע הקפות של 10.55 ק"מ. המסלול מסומן בעזרת דגלונים, ולפני המרוץ עובר עליו רכב כדי להדק את השלג. במסלול עצמו היו שתי תחנות תזונה, שאחת מהן נמצאת במחנה עצמו ויכולנו להשאיר בה ציוד אישי כמו תוספי תזונה וביגוד להחלפה. אסור להשאיר אשפה לאורך המסלול, אלא רק בתחנות וגם הליכה לשירותים מותרת רק בתחנות. כל סוג של אשפה שמיוצרת במחנה באנטארקטיקה נאספת ומוטסת חזרה לצ'ילה, וזה כולל את תכולת השירותים.

ניר אנדלמן על רקע המחנה | צילום: ניר אנדלמן

"תוך כדי הריצה, סבבו את המסלול רוכבים על אופנועי שלג שבדקו אם מישהו מהרצים צריך עזרה או נמצא במצוקה. כל רץ עבר רישום בכל פעם שהוא עבר בתחנה, כדי לפקח על המיקום שלו".

תאר את המרתון מבחינת הקושי והקשיים והאם היה יותר קל/קשה ממה שחשבת?
"לפני הזינוק עשיתי ריצת הכנה קצרה והגעתי לשתי תובנות. הראשונה, שזכינו ליום עם רוח חלשה, ולכן אני לא צפוי לסבול יותר מדי מהקור ויכול לוותר על חלק משכבות הביגוד. השנייה, שהריצה על השלג, אפילו כשהוא מהודק, מרגישה כמו ריצה על חול. המשמעות היא קצב איטי ואובדן אנרגיה בכל צעד.

המזכרת שבדרכון | צילום: ניר אנדלמן

"במרוץ עצמו, כמעט קפאו לי אצבעות הידיים כי לקחתי כפפות דקות מדי והייתי צריך להחליף אותן באמצע המרחק. חוץ מהתקלה הזו, כמעט לא סבלתי מהקור. רצים יותר איטיים ששהו בקור זמן ארוך יותר נאלצו לבצע עצירות ארוכות כדי להחליף בגדים ואפילו להיכנס לאוהלים ולהתחמם, לפני שיכלו להמשיך.

"הריצה על השלג אכן היתה קשה כפי שחששתי, כשבחלק מהצעדים כף הרגל שוקעת לתוך השלג. הסיבוב הראשון היה מהיר מהמתוכנן אבל ככל שהמרוץ התקדם, הרגליים התחילו לכאוב והקצב שלי הלך ודעך. הריצה עצמה היא בתוך נוף פתוח של לובן, כך שהייתי צריך למצוא לעצמי נקודות ציון לאורך המסלול כדי לחלק את הריצה הארוכה למנות קטנות ולהרגיש שאני מתקדם.

השלט הזה הוא אחד מהאטרקציות במחנה | צילום: ניר אנדלמן

"אחרי סיבוב וחצי נשארתי פחות או יותר לבד, אבל אחרי סיבוב נוסף התחלתי לפגוש את הרצים הפחות מהירים שהיו סיבוב אחד מאחורי, מה שעזר לי להרגיש שאני מתקדם ולנסות לשמור על הקצב שלי. סיימתי את המרוץ בקצת פחות מחמש שעות, שזו היתה ההערכה האופטימית שלי לפני הזינוק. סיימתי במקום התשיעי מבין הגברים והעשירי הכללי מתוך כמה עשרות משתתפים".

יש יעדים חדשים ואקזוטיים שאתה מתכנן לאתר המרתון באנטארקטיקה?
"המרתון עצמו נמשך רק כמה שעות, אבל חותם פרק של שנתיים שבו אני כל הזמן חושב עליו בתור 'הדבר הגדול הבא'. לכן, בתקופה הקרובה יש ירידת מתח ואין לי תכניות מעבר למרוצים מקומיים, או לכל היותר באירופה. הרבה מהמשתתפים במרוץ באנטארקטיקה שמו לעצמם כמטרה להיכנס ל'מועדון שבע היבשות' ולרוץ מרתון בכל יבשת, כשחלקם השלימו את היעד ממש עכשיו. הרעיון מוצא חן בעיני, אבל יש לי זמן ומבחינתי זה יכול לקחת גם עוד עשר שנים. יש לי בינתיים באוסף רק שלוש יבשות מתוך השבע, אבל הקשה ביותר לביצוע כבר מאחוריי".

"אנטארקטיקה היא מדבר קפוא עם מזג אוויר אכזרי", מסכם אנדלמן, "מפתיע לגלות בתוכה פנינה נסתרת כמו המחנה ביוניון גליישר. המרתון הוא שיאו של מסע ארוך אבל גם התחלה חדשה. פגשתי רצים מעשרים מדינות שונות. לכל אחד מהם סיפור רקע מיוחד משלו, ובכל זאת כולנו חולקים חוויה משותפת שמאחדת אותנו. ארבע הקפות בתוך השלג יצרו קשרים שישמרו שנים רבות לעתיד".