בחודש שעבר, באליפות העולם לנוער בקיאקים, הכל התחבר לנבו קליינמן והוא עשה היסטוריה. מקום שביעי, הישג מטורף ברמה בינלאומית. אתם מבינים?! הילד הזה שהפרעת הקשב שלו מנהלת את חייו, שבמשך שנים הייתי יוצאת מאסיפות הורים בבית הספר בוכה, ולא מבינה איך שום מורה לא יכול לומר עליו משהו טוב, ילד שהתנאי שייצא לטיולים שנתיים היה ליווי הורים, ילד שהתמודד, ונכשל, ונפל וקם, ילד שעבר לכיתה קטנה והיה בתחתית הסולם החברתי, מתחרה היום בטופ העולמי.
פתאום הוא התבגר, הוא סיים תיכון עם תעודת בגרות! מי חשב בכלל שהוא ישרוד בבית ספר אחרי כיתה ז'. ומכולם, דווקא הוא, שהסתבך והסתכסך עם המורים, עמד במעגל הסיום והודה להנהלה, ולמחנך. ואני צפיתי ובכיתי מהתרגשות, ונזכרתי בכל הימים והלילות שהוא הדיר שינה מעיני. דווקא הוא עם הפרעת הקשב, שנבחן בע"פ, כי כתיבה היא אתגר כמעט בלתי אפשרי, ואמא שחופרת לו שהוא חייב ללמוד אנגלית, עומד ומפטפט עם אלופי העולם, לוחץ להם ידים, עושה את ההסברה הכי טובה שיכולה להיות למדינה, וגורם לספורטאים ממדינות עויינות להבין שאנחנו הישראלים בצד של הטובים.
נבו קליינמן באליפות העולם | צילום: יומיק שמר
גם הדרך הספורטיבית של נבו לא היתה פשוטה, רק השנה הגיעה הפריצה המיוחלת. בתחילת העונה בתחרות בכנרת הייתה לנבו אכזבה קשה, כשהוא הפסיד במקצה ה1000 מ' בגלל סירה שנהגה שלא על פי הכללים ויצרה גל שפגע בקיאק שלו. שבועיים לאחר מכן בתחרות בירקון הוא התרומם, ניצח את כל המקצים, הוכתר כאלוף ישראל לנוער ועשה את הקריטריון לאליפות אירופה ואליפות העולם לנוער.
באליפות אירופה לנוער שהתקיימה לפני כחודשיים הוא סיים במקום ה-11 במקצי ה-500 וה-1000 מ'. השירות הצבאי הוא דילמה לא פתורה בתוך תקופת מלחמה כל כך אינטנסיבית. הרצון לשרת ביחידה קרבית מעמיד את העתיד הספורטיבי בסימן שאלה גדול. לגדול בבית של ספורטאים, כשאבא במילואים בעזה במשך חמישה חודשים מחזק את הדילמה.
נבו התחיל את דרכו כשחיין. האהבה שלו למים לא הותירה ספק שמקומו בבריכה. חיפשנו לו מסגרת שתחזק את הדברים שהוא אוהב, ושתתעל את האנרגיה הבלתי נגמרת שלו. אפשר לכבס יפה את המילים או לומר בפשטות שהדבר האחרון שילד כזה צריך לעשות זה לשבת בכיתה. בית ספר ונבו הם שני קווים מקבילים. המים היו המפלט. רצינו שהוא ישחה כמה שיותר, ורשמנו אותו לשני חוגי שחיה שונים. בכיתה ב' הוא שחה מהר יותר מהילדים בכיתה ו', וכשעברנו לגור בעמק הוא התחיל לשחות ב"הפועל בית איל".
נבו קליינמן באליפות ישראל | צילום: הדס סיסו
הוא שחה שם מכיתה ד', שעתיים בכל יום. פדות המאמן שלו אמר שהוא השחיין הכי מוכשר שהיה לו אי פעם, אבל כישרון זה מספיק עד גיל מסוים, וכשהתחרות מתחילה להיות קשה צריך הרבה משמעת ורצינות כדי להגיע לתוצאות. חוש הומור והרבה צחוקים הם תכונות שלא ממש תואמות את הפרופיל של שחיין הישגי ובגיל 13 הוא החליט שהגיע הזמן להוציא את הראש מהמים. רשמנו אותו לקייטנת קיאקים ומאז הוא שם.
הימיה בבית ירח הפכה להיות הבית השני שלו. אפילו את בר המצווה שלו חגגנו שם, על שפת הכנרת. נבו הפסיק לשחות אבל בזמנו החופשי עובד באימון והדרכת שחייה לפרנסתו, והוא אחד המדריכים הטובים והמבוקשים באזור. בסיום אחד מאימוני השחייה שהעביר הוא החליט למדוד 100 מ' בשחייה בשביל הספורט, השעון נעצר על דקה.
בישראמן בשנה שעברה, עשינו שלשה משפחתית. נבו יצא שני מהמים. לא רע בשביל אחד שהפסיק לשחות… להפוך לחותר משחיין זה לא פשוט. יש נקודות דימיון רבות, אבל כשלא מקפידים על הטכניקה סובלים מכאבי כתפים. לקח לנבו כמעט שנתיים בהם כמעט פרש, להגיע לטכניקה המיוחלת.
הקליינמנס בסיום הישראמן | צילום: צלמי שוונג
ענף הקיאקים בישראל הוא ענף קטן, האסוציאציה שיש לרוב הישראלים מקיאקים זה טיול של ועד עובדים באבו קיאק בירדן. חתירה על קיאק תחרותי היא ספורט שונה לחלוטין. מדובר על כלי שייט צר מאוד וארוך, שדורש המון שיווי משקל. אני הצלחתי לשבת על קיאק כזה כמעט חמש שניות שלמות לפני שהתהפכתי.
להתאמן בענף כזה באופן תחרותי אומר לחתור פעמיים ביום בכל מזג אויר. בגשם, כשמי הכנרת מגיעים ל-15 מעלות, ברוחות, ובשמש יוקדת בחום של מעל 40 מעלות. בחורף האחרון היו שבועות שלמים של אימונים בגשם בלתי פוסק. בספורט התובעני הזה יש לא מעט עליות וירידות, משברים, תחרויות שהסתיימו בהתהפכות בקו הזינוק, וימים של חוסר מוטיבציה.
הוא חזר מאליפות העולם, החברים שלו מטיילים וטסים לחו"ל, הוא בפגרה, ממלא את הזמן שלו באהבה ההפוכה למים – האש. הוא אחד המתנדבים הכי מסורים שיש בכבאות והצלה. מכבה שריפות בצפון, מחלץ ועושה מה שהוא יכול כדי לתרום את חלקו למדינה לפני שיתגייס כספורטאי מצטיין.
נבו קליינמן באליפות ישראל | צילום: הדס סיסו
אני כותבת את הדברים האלה, כי אם יש אמא לילד עם הפרעת קשב קשה, או אמא לילד שלא מוצא את עצמו במסגרת הרגילה, שקוראת עכשיו את הדברים האלה, אני מבקשת ממך שלא תתייאשי, שתאמיני בילד שלך. תמצאי משהו שהוא אוהב ושהוא טוב בו, ותעשי הכל כדי שהוא יתמיד. ההתמדה לא תבוא ממנו, אין דבר כזה כח רצון. את הרצון אנחנו ההורים צריכים לתחזק. (חפשו את פרופ' שמעון אזולאי ברשת – הוא מסביר את זה טוב ממני).
זה קשה, סיזיפי ולפעמים גם מייאש. הבן שלי קיבל כישרון כמתת אל אבל, בלי מסגרת שתחזיק לו את ההתמדה זה לא היה קורה. וכאן המקום להודות לצוות הימיה והמאמנים של נבו במהלך השנים שבנו אותו, השקיעו ,טיפחו אותו, ולא ויתרו גם כשהיה קשה. ותאמינו לי היה.
תמיד שואלים אותנו איך זה שכל הילדים שלנו ספורטאים. מה, אף אחד לא מנסה קצת למרוד? אז אל דאגה הם מורדים יופי יופי, כל אחד בדרכו, אבל למה למרוד במה שכיף?! אנחנו אוהבים לעשות ספורט וגם הם. אנחנו לא מכריחים, אבל אם יש מטרה, גם לא מוותרים בקלות. זה דורש המון עבודה אמונה והתמדה קודם כל מאיתנו, ההורים. אני יודעת שהספורט הוא אחד הדברים שהפכו את הילדים שלנו ל"ואו".
נבו קליינמן באליפות העולם | צילום: יומיק שמר
קיאקים זה ספורט לא כל כך פופולארי בארץ, אבל באירופה ובעולם דווקא כן. כשמגיעים לאליפות אירופה ואליפות עולם ורואים את הגב הכלכלי, המשלחות עם מיטב הציוד, הטכנולוגיה, אנליסטים, פיזיותרפיסטים, צוות מקצועי תומך שמגיע ללוות את הספורטאים, לעומת המשלחת הישראלית שכוללת שלושה ספורטאים ומאמן, מבינים את גודל ההשיג הזה.
הפעם האחרונה שישראלי העפיל לגמר באליפות עולם לנוער הייתה בשנת 2005, ברק לופן ז"ל, חותר הקיאקים שהפך להיות מאמן נערץ ולפני שנתיים נרצח בפיגוע בת"א. מקום 7 באליפות עולם זה הישג משותף של נבו ושל רועי לב המאמן, שעושה הכל כדי להביא אותו הכי רחוק שניתן. זו לא הפסגה, זו תחנה בדרך ארוכה עם עוד הרבה עליות ומורדות.
התהליך הזה אולי שופך קצת אור על מה עובר ספורטאי בדרך לאולימפיאדה ויכול רק להעצים את הגאווה שלנו כישראלים מהמשלחת האולימפית המפוארת בפריז. האם נבו הוא התקווה האולימפית הבאה של ישראל? עוד מוקדם לדעת. אנחנו נתעכב כאן רגע, ונהנה מהנוף המדהים של הנקודה הזאת.
