תוכן גולשים מאת: הדר שחר ואריאל אגרון
הפרצופים הקפואים והמתוסכלים של המתחרות באותו בוקר ב-2 מעלות באגם לא ישכחו אצלי לעולם. כולנו באותה סירה, באותו המצב. חלק יעדיפו לשכוח את הזיכרון הזה וחלק ינצרו אותו לעד. הרי זו תחרות במדבר, מה כבר יכול להפתיע אותנו הישראלים? תנאי חום, חול בפה ורוחות אנחנו מכירים היטב. אז זהו, שאליפות העולם בחצי איש ברזל לשנת 2022 תיזכר כתחרות שונה ואחרת.
10 ימים לפני הזינוק אני כבר בדרכי ללאס וגאס, לקחת כמה ימים אקסטרה להסתגל לתנאים, לחום ולתחושת חוסר האוויר או "אוויר שעומד במקום" שמאפיין את האזור. פורקת את האופניים, מבקרת בבריכה העירונית לצד נבחרת השחייה הייצוגית של העיר ורצה לאורך השבילים בעיר שפעילה 24/7. חמישה ימים של כיף, אימונים ואיך אפשר בלי קצת שופינג – בכל זאת ארה"ב.
צילום: יובל שחר
הגעה ליוטה והפתעה
המעבר בין וגאס, נבאדה, לאזור התחרות בסנט ג'ורג' שביוטה פשוט מאוד. שוכרים רכב, מעמיסים את כל הציוד ועולים על כביש ישר כמו סרגל שמוביל כל הדרך ליוטה, שעתיים נסיעה. הנסיעה מזכירה קצת את כביש 90 שלנו בדרך לאילת. ההבדלים היחידים – עוברים בשלוש מדינות בדרך שנמצאים באזורי זמן שונים והנופים יותר משודרגים. נוסעת ומרגישה את עוצמת החוויה.
ההפתעה שחיכתה לנו ביוטה התחילה להתבהר. תנאי חום מדבריים כפי שהובטחו לנו לא הופיעו בשטח ובמקומם קיבלנו רוחות חול קרות ועזות עם כדורי ענפים מגולגלים חולפים בין הנתיבים, ממש כמו בסרטים של המערב הפרוע.
בראש ישר חולפת המחשבה, עוד שבוע לזינוק, מה יהיה?
חברתי לנסיעה אלינור פרקש ואני ממשיכות בדרך, מגיעות למלון בלב העיר ומגלות כמה קר. "טוב נו, יש עוד שבוע, הכל עוד יכול להשתנות", חושבת לעצמי בראש. אין כמו שכנוע עצמי, טוב להתנחם בו. לא חולפות 5 דקות והגשם מתחיל לרדת. עובדת הדלפק במלון מופתעת ומחפשת את המלים להסביר שרק לפני ימים אחדים היו 30 מעלות ושמש, אבל במקום להרגיע אותנו היא אומרת: "זה עוד לא קרה כאן, המון שנים מזג האוויר לא השתנה בכזו קיצוניות ולפי התחזית זה רק ילך וידרדר השבוע". סך הכל התחלה ברגל ימין.
תזונה תזונה תזונה, ביגוד ביגוד ביגוד
מאותה נקודה מתחילה רכבת הרים של לחץ ותחושות לא נעימות, איך מתאקלמים לקור של 1-3 מעלות בבוקר, 10-12 מעלות בצהריים? מה לובשים? אין לי פה ביגוד חורף, מה עושים? המון תסריטים לא נעימים בראש והלחץ עולה.
מיד שולחת הודעה לחברים שטרם המריאו מהארץ – "לארוז ביגוד חורף מיד!" ובנוסף, שולחת הודעה לגל תיכון המאמן: "קפוא פה, כולם בהלם. מה עושים?"
לובשת את המעיל שבמקרה רכשתי יומיים קודם ויוצאת לסיבוב בעיר, להתחיל להכיר את האזור. מהר מאוד מבינה שלא נעים בחוץ ומוצאת את עצמי בורחת לחימום בחדר. במקביל מקבלת תגובה אופטימית מגל תיכון, שגם לתנאים האלו נסתגל ומשימת המשימות היא להבין איזה ציוד חורף חסר ולדאוג להיערך בהתאם. אבל כל מה שחולף לי בראש זה כמה מסכנה אני הולכת להיות השבוע.
הולכת לישון מבולבלת וקמה לבוקר חדש עם קרח על חלון החדר, התחלה נהדרת ליום של שמש שקרנית. מחליטה לעשות סוויץ' בראש, מבינה שאלו התנאים, זאת המציאות ועם זה ננצח. מתארגנת לרכיבה ראשונה. נזכרת שבמקרה כן ארזתי כמה פרטי חורף בסיסיים ומודה לעצמי בשקט. מגיעה לאגם שממנו תוזנק התחרות ומתחילה לרכוב את חלקו הראשון של מסלול הרכיבה – זה לא נעים.
חוזרת עם תובנות וממשיכה בסדר האימונים, שחייה במתקן האוניברסיטה המקומי, בריכה מדהימה שמשלבת בריכת עומק לקפיצות ומשם יציאה לריצה קלה להרגיש את הקור. יום מבלבל אבל כזה שעושה סדר של מה אצטרך עוד לקנות ולהצטייד בו.
צילום: ג'וש גולדנר
יום אחד לפני הזינוק
למחרת כולם נוהרים לאקספו, בעיקר אחר חיפושים של ביגוד חורף. מזג האוויר מזכיר קצת את הישראמן רק שכאן ההיערכות הייתה אחרת ובאקספו מסתבר שכל הגאבות כבר נחטפו. תובנה ראשונה: תמיד לארוז ביגוד תחרות שמתאים לכל תרחיש. במקביל פוקדת סופת שלגים את הערים הסמוכות והטמפרטורות צונחות אף יותר. כולם מופתעים.
טוב שהגעתי שבוע לפני הזינוק כי ככל שהימים חולפים אני מתחילה להתרגל לקור הקיצוני אבל יחד עם זאת הלחץ עולה ואני לא סגורה עדיין על עניין הביגוד בתחרות. חברי למסע הזה, לאימונים ולקבוצה, ג'וש גולדנר, מריץ איתי תרחישים אפשריים בנוגע לביגוד ואנחנו חושבים יחד מה נכון ומה כדאי. קשה להסביר את הכפור הזה… ביום הפקדת התיקים של שטחי ההחלפה ניתן היה לראות את ריבוי הבגדים שהמתחרות שלי שמו בהם. נערכות ונערכים לכל תרחיש.
התחרות עצמה מפוצלת ליומיים – נשים ביום שישי, גברים ביום שבת. אי אפשר להתעלם מהפקת התחרות המדהימה. הכל מתוקתק, עם חשיבה וירידה לפרטים הכי קטנים – סימונים ברורים בכל שלב של המסלול ומערך מתנדבים מסור שתמיד מלווה בחיוך. תענוג. מרגע ההגעה לאזור התחרות ועד לרגע העזיבה, הכל נשאר נקי. ולנו נותר רק ללמוד.
בוקר התחרות (הקפוא)
מאחר והזינוק נמצא באגם שמרוחק כ-25 דקות נסיעה ממרכז העיר הוקם מערך שאטלים מהאקספו. השעה 5 בבוקר, בחוץ שוררת מעלה אחת. שורות שורות של אוטובוסים של בתי ספר צהובים כמו בסרטים, מחכים לספורטאיות שימלאו את המקומות ונתחיל את דרכינו לאגם. עליי ארבע שכבות בחלק העליון, טייץ ומעליו פוטר בחלק התחתון, 2 זוגות גרביים, כפפות וכובע צמר.
מאחר ואין גישה אחרת לאזור התחרות, מרגע ההגעה לאגם ועד לזינוק מחכים בקור של האגם הפתוח. מדובר על זמן של מעל שעתיים. תובנה שנייה: להתכונן מבעוד מועד לתרחיש כזה, לקפוץ בדרך לסופר הקרוב ולהצטייד בשמיכה וכוס תה חמה רב פעמית.
נחזור לפרצופים המבועתים מתחילת הסיפור… כולן סובלות, כולן בשוק ובמקביל שמיכות האלומיניום שעוזרות לשמור על חום הגוף מחולקות בכמויות. אני יוצאת לריצה קלה, לנסות להזרים קצת דם ולחמם את הגוף בזמן שהתותח מזניק את מקצה הספורטאיות המקצועניות לדרך ומכאן התחרות מתחילה להתגלגל. רגע הזינוק כבר ממש קרוב וכולן מחליפות את הבגדים לחליפות השחייה.
כל קבוצת גיל מוזנקת בנפרד ואני מוצאת את עצמי מוקפת במעל ל-200 בנות צעירות, כולן בגילי, חוויה מדהימה. אני מכחישה את הקור ומתעסקת בהכנות האחרונות. ואז, משום מקום, כאילו לא התכוננתי לרגע הזה חודשים – מוצאת את עצמי מוזנקת למים. מאותו רגע האדרנלין מתחיל לזרום בגוף, הדופק קופץ למעלה בכמה שניות. את השוק של פערי הטמפרטורות חטפתי כבר בכניסה למים (4 מעלות בחוץ, 16 בפנים) ובכל נשימה הריאות קופאות.
90 ק"מ של שכרון חושים.
תפנית! המון אנשים שיצאו לרחובות לעודד, מתנדבים בתחנות ההזנה שלא מפסיקים לחייך אלינו פרוסים על כל מסלול הרכיבה, מסלול מאתגר רולינג הילס עם לא מעט עליות קשוחות וטיפוס מצטבר של כ-1,000 מ'. בשלב הזה הקור כבר לא מורגש, אני עסוקה בליהנות מהדרך, לאכול ולשתות כמו שצריך ולהיצמד לתוכנית העבודה.
הריצה – גולת הכותרת של התחרות
שתי הקפות בתוך העיר. מסלול קשוח עם המון עליות שמתחלק כך – חצי מהריצה רק עולים, חצי הנוסף רק יורדים. נפרדתי לשלום מהתאומים, הסולאוס והארבע ראשי שלי…
צילום: ג'וש גולדנר
אבל העידוד של הקהל, ויותר מהכל המשפחה והחברים שלי מהבית אשר ראיתי אותם על המסלול, הפכו את החוויה לעוד יותר מיוחדת. החיוך שלי לא ירד לרגע מהפנים, האנרגיות היו בשמיים וההרגשה הייתה שהכל מתחבר.
מגיעה למשפך הסיום והמשפט שחבר אמר לי מהדהד אצלי בראש: "את מורידה קצב, נכנסת לבד לקו הסיום ומורחת את החיוך הכי גדול ומאושר שלך על הפנים". לכו תגלו לו שאת החיוך הזה היה לי כבר (כמעט) מרגע הזינוק. דמעות של אושר בעיניי, ממסע של שנה שלמה, מסע שהתחיל ברגע קבלת הסלוט בטבריה ועד לאותו קו סיום מרגש בסנט ג'ורג', יוטה הקפואה באליפות העולם בחצי איש ברזל. חוויה שתיזכר אצלי לעד.
אני חסרת מילים.חושבת שאתן נשים נועזות אמביציוזיות קצת מטורפות אך לא נותר לי לומר שאפו ענק. על הדרך על האימונים על הדבקות במטרה על הכוחות על התשוקה שוב כל הכבוד נשות על.