מאת:מיכל מולכו
קצת אחרי טריאתלון אילת עברתי לאירלנד. במסיבה שאחרי הטריאתלון הבטחתי לעומר לכתוב קצת על החיים ועל האימונים בארץ אחרת, שונה. איכשהו, עם הצורך להתאקלם ועם העומס בעבודה לא יצא לי לכתוב לשוונג על שגרת האימונים כאן, במקום היפה, האפור והגשום הזה, אבל על לחלוק עם גולשי שוונג את חוויותי מהטריאתלון הראשון שלי באירלנד החלטתי לא לוותר.
מערכה ראשונה – להשתתף או לא להשתתף
התחרות הראשונה שתכננתי לעצמי בעונה הנוכחית הייתה הטריאתלון האולימפי הראשון בעונה המתקיים בסוף יוני (פועל יוצא של טמפרטורת המים הנמוכה). אלא שתכנון לחוד ומציאות לחוד וכחודש לפני התחרות פיתחתי לי להנאתי צינון חביב שהפך לזיהום ריאות עקשן ואמיד במיוחד. בזמן המחלה לא יכולתי להקפיד על משמעת אימונים מלאה ולאחר ששתי מנות של אנטיביוטיקה לא הכחידו את החיידק הנועז, החלטתי שבסיבוב הטיפול התרופתי השלישי אתנזר כליל מאימונים. צפויה הייתי לסיים את הטיפול בשבוע שקדם לתחרות, יום אחד לאחר תום מועד ההרשמה לתחרות. וכך, קצת יותר משבוע לפני התחרות, כשלפניי שבוע אחד בלבד "נקי מתרופות", שבוע הטייפר, היה עליי לקבל החלטה: האם להירשם לתחרות תובענית ממילא, לאחר חודש שבו כמעט ולא התאמנתי. ההחלטה הייתה קשה. בצד המחייב את התחרות נחו להן סדורות העובדה שהגיע הזמן להיכנס לרוח התחרותית לאחר חצי שנה נטולת תחרויות, העובדה שזוגתי מגיעה במיוחד כדי להיות איתי בתחרות הראשונה שלי כאן והעובדה שהתחרות יחסית קרובה גיאוגרפית. בצד השלילה עמדו העובדה שאני ממש לא בכושר מיטבי לאחר חודש של מחלה ושל אימונים מועטים מאד, ו…הסיפורים המפחידים של חברי קבוצת הטריאתלון שלי. שבועיים לפני התחרות החלו השמועות. החברים שהשתתפו בתחרות בשנה שעברה סיפרו על תחרות קשה. למעשה – איומה. בעוד שהשחייה מבטיחה טבילה במים שקטים יחסית בטמפרטורה של כ- 15 מעלות, מסלול האופניים הררי וארוך מהרגיל (45 ק"מ), והריצה מבטיחה 5 ק"מ של עלייה מפרכת שתהפוך ל 5 ק"מ של ריצה מטלטלת עצמות בירידה חזרה. חברי הקבוצה אמרו שהם ירשמו לתחרות רק כדי להתגבר על הטראומה של שנה שעברה. לא האמנתי. ניסיתי לדלות קצת יותר פרטים, אמרתי שאין ממש עליות באירלנד, שזה בסך הכל 45 ק"מ של רכיבה ו- 10 ק"מ של ריצה – כמה קשה זה כבר יכול להיות? אנדרו הסתכל עליי במבט מלא רחמים – "את עוד תראי" הוא אמר. וביל הוסיף "אתה זוכר, אנדרו, שבשנה שעברה ירד גשם נוראי ואחרי שראינו את מסלול האופניים סירבתי לצאת מהאוטו?" – וביל הוא טריאתלט ותיק. קלייר קיוותה לרדת מסף השלוש שעות ומחצה ודיאדרה (די) קיוותה לא לחזור על התוצאה האיומה של שלוש שעות ועשרים ושתים דקות. די היא דווקא טריאתלטית טובה… מלאת חרדות התייעצתי עם רן שילון (להלן: המאמן) ועם זוגתי והחלטנו שאני נרשמת לתחרות אך משאירה בידי את האפשרות שלא להשתתף. במקביל הזמנתי גם מקום לינה ערב התחרות על מנת שאוכל לראות את מסלול האופניים והריצה ולבדוק האם הטריאתלון המדובר מצדיק את שמו האימתני – The Hell of the West.
ביום ג` הגיעה איריס ואני עדיין התלבטתי האם לקפוץ ביום שבת למים הקרים (מאד) אם לאו. רק ביום חמישי בערב גמלה החלטה בליבי – ננסה.
מערכה שניה – ההכנות עד קו המים
ביום שישי אחר הצהריים נסענו דרומה ל Kilkee עיר חוף מהממת ביופיה, שם נערכת התחרות. קילקי מצויה מערבית ללימריק, דרומית לצוקי מוהר המפורסמים ושוכנת לחופו של מפרץ יפהפה. הגענו לעיר בשעה שש בקירוב כשמזג האוויר האיר לנו פנים, המפרץ היה חלק והשמש סנוורה אותנו ללא צל של ענן – מראה נדיר באזורינו. יצאנו לסקור את מסלול התחרות, וגילינו שאכן, "כצעקתה". מסלול הרכיבה אכן הררי ומסלול הריצה… גם האוטו התלונן מעט בעליות. מוטרדת וקצת מפוחדת מקושי המסלול והכושר הלקוי הלכתי לקחת את שקית המשתתף שלי. בעמדת הרישום פגשתי את ריי ושיבון ששאלו אותי אם אני ערוכה לזוועה של מחר, וגם בתור המשיכו המתחרים הפוטנציאלים לדבר על כך שמדובר בתחרות הקשה ביותר בסבב התחרויות האירי. עבור דמי הרשמה בגובה של 40 יורו לחברי איגוד הטריאתלון (לא זול יחסית לישראל), קיבלנו שקית משתתף מכובדת ובה חולצה בגודל המתאים (התבקשנו לציין את גודל החולצה מראש, בהרשמה), כובע ים של התחרות (עליו, באופן תמוה, לא נדרשנו לכתוב את מספר הברזל שלנו) מספר חזה אחד – מנייר (באופן תמוה, לא קיבלנו מספר ברזל לאופניים), צ`יפ, משקה אנרגיה, חטיף חלבון ומשאבת דרך לאופניים – איכותית, כזו שעולה בכמה רמות על המשאבה שיש לי, וכמובן דף תדרוך שבו תקציר החוקים (למשל, עשה ואל תעשה בתחום הדרפטינג, רענון חוקי stop and go וכד') ובקשה שרק השחיינים המצטיינים יעמדו בקדמת קו הזינוק, ואילו שחיינים איטיים שימצאו עצמם, במטותא, מאחור – המקום אליו הם שייכים. משם הלכנו לחפש מזון. אני ועוד עשרות טריאתלטים חיפשנו פסטה – על מנת למלא קצת מצברים. ככלל, העיר התמלאה בכ- 400 מטורפים שבאו להסתער עליה לסוף שבוע שלם. במהלך ארוחת הערב קיטרתי לאיריס שאני לא מבינה למה אני צריכה את הסבל הזה. למה אנחנו מתחרים? למה זה טוב? למה אני צריכה את המתח הנורא הזה ביום שלפני? ובכל זאת הצלחתי לישון כ-8 שעות בלילה שלפני…בין השאר משום שהתחרות תוכננה לשעה 10 בבוקר (!), מקצה אחד – אולימפי בלבד.
בשעה שמונה בבוקר, לאחר ארוחת הבוקר, הלכתי לשטח ההחלפה שהיה נטוש. אף לא שלט אחד העיד על היציאה לריצה ולאופניים ולמעט מעמדים לאופניים וסימון בצבע על קו הסיום לא היה כל סימן לכך ש-400 איש עתידים לזנק למים בעוד שעתיים. התבוננתי כה וכה עד שהגיע ראשון המתחרים. לתומי שאלתי מתי נפתח שטח ההחלפה – שאלה שנתקלה במבט מופתע. "את יכולה לשים את האופניים כבר אבל בשעה כזו עדיף לך לנעול אותם". "כן, אבל מתי שטח ההחלפה נפתח?", "אני מניח שבעוד חצי שעה- שעה יתחילו להגיע אנשים". במלים אחרות – אף אחד לא יבדוק האם יש לי קסדה, כובע ים, את בטיחות האופניים, או צ'יפ על הרגל – הכל באחריות המשתתף. בסביבות תשע התחילו להגיע מתחרים ולפרוס את ציודם. בערך בשעה רבע לעשר התחלנו להשתחל לחליפות השחייה (עם הרבה בודי גלייד – רייצ'ל אחותי – האל יברך אותך!) והמלווים התבקשו לפנות את שטח ההחלפה ("אל תסתכלו עליי ככה כשאני מדבר אליכם, פשוט תצאו משטח ההחלפה!" הפציר הכרוז), וכעשר דקות לפני שעת הזינוק החל התדריך שהסביר מאיפה נזנק למים, מניין נחזור לשטח ההחלפה, ומה מיקום היציאה לרכיבה ולריצה. "אה, כן, אתם מתבקשים לעלות על האופניים רק אחרי שטיח המדידה" (קו עלייה? מה, יש דבר כזה?). ולבסוף התבקשנו לנוע לכיוון קו הזינוק ולא להיכנס למים: "לא להיכנס למים, חבר'ה, לא להיכנס למים, בבקשה לצאת מהמים. כולם. בבקשה לצאת עכשיו, אנחנו רוצים להתחיל בזמן. חבר'ה, צאו מהמים!". האם צריך לציין שכולם (כולל אני) עשינו בשלב הזה חימום רטוב? בשונה מישראל כאן הצורך להתחיל את התחרות בזמן לא נובע מחשש שיהיה חם מדי – לצערי אין כזו סכנה כאן, אלא שנפספס את הגאות שמגיעה בשיאה ל 5 מטרים ושבלעדיה נצטרך לרוץ יותר מאשר לשחות. בסוף יצאנו כולנו מהמים ובאופן פלאי התחרות החלה באיחור של שלוש דקות בלבד (!).
מערכה שלישית – התחרות
כיאה לכושר הגופני הלקוי שלי (ובהתאם להגדרת הציפיות שלי מהתחרות – לשרוד) התמקמתי מאחור ויצאתי בניחותא להקפה של קילומטר וחצי פחות או יותר. כלומר, יותר. כיאה לכל חוקי הטבע הקיימים הבוקר היה קר והים היה גלי (או choppy כפי שקראה לזה המארחת שלנו), אלא שכבוגרת טריאתלון קיסריה 2004 קצת גלים לא מפחידים אותי. שחינו פנימה אל תוך מימיו הקרים של האוקיינוס, תוך שאנו מפחידים את המדוזות, שאני ממש בטוחה שהן נעצו בנו עיניים משתאות על 400 המטורפים שמפרים את שלוותם (אני פחות בטוחה שלמדוזות יש עיניים…). בהעדר חבלים בין המצופים השחייה הייתה מרווחת וכמעט נטולת מכות. כמעט. הבעיטה היחידה שקיבלתי העיפה ממני את משקפיי השחייה – אבל זיכתה אותי בהתנצלות כנה מצד המתחרה הסורר (שנעצר, הסתובב ובירר שאני בסדר). הגלים גבהו עם הזמן אבל בשלב הזה כבר הייתי עם הפנים לחוף. תוך כדי שחייה ראיתי שייט קאנו שהיה חתיך כמעט כמו יובל חץ שלנו וצעק לעברנו בפנים רציניות way to go או משהו כזה. המשכתי לחתור, ועל פי האצות שדגדגו אותי הבנתי שאני מתקרבת לחוף ובזמן מצוין, המשכתי לחתור במרץ היישר אל תוך מתחרה אחר – שכנראה כמוני חשב שהוא בדרך הנכונה עד שהוא נתקע בסלע. אההה- mind the rock, זה מה שהשייט צעק… השחייה מהסלע חזרה למסלול הנכון כבר הייתה למול גלים די גבוהים, והדחיפה שנתתי לסלע עם הרגל קצת כאבה, אבל הייתה מינורית למול האפשרות של התקלות ראש בראש עם הסלע אלמלא חצץ בינינו אותו מתחרה אומלל.
ההחלפה הראשונה הייתה סבירה ויצאתי לרכיבה. הקפה אחת של 45 ק"מ בכבישים בין עירוניים צרים. על סגירת כבישים לא שמעו שם (הטיעון: זה קטע ארוך מדי לסגירה והרי כולנו מתאמנים ברכיבה בכבישים). גם לא על שלטים. הכל מסומן על הכביש ודורש ערנות (ועל זה נאמר – חובת הכרת המסלול היא על המשתתף). המסלול היה הררי. קטעים מסוימים ממנו הזכירו את העליות בתוך אילת, אחרים את זכריה, ובקילומטר ה- 42 קיבלנו עלייה בשיפוע של ישעי – רק באורך משולש. ברכיבה פיציתי קצת על הזמן שאיבדתי בשחייה (למרות פקקי תנועה מזדמנים, שהרי הכביש לא היה סגור), ועקפתי ועקפתי להנאתי. כמובן שהיה דרפטינג, והרבה (שופטים היו קצת פחות, שלא לאמר אחד, שעצר בצד לעזור לתקן פנצ'ר, ואולי בעצם זו הייתה העמדה שלו), ולא פעם הייתי צריכה להתאמץ כדי לנער מעליי פושע דרפטינג זה או אחר.
אגב, איפה שהוא במהלך הרכיבה קיבלתי את התשובה לשאלה מהלילה הקודם – למה אני עושה את זה. כי זה כיף. הנופים היפים, האדרנלין, האוויר, הרוכבים שמעודדים כשאני עוקפת או נעקפת. וכך, 20 ק"מ לתוך הרכיבה, כשהחלק התחתון של הבוהן כואב בצורה בלתי רגילה (זוכרים את הסלע?), נשפך על הפרצוף שלי חיוך ענק של הנאה שלא ירד עד לסוף התחרות.
לקראת סוף הרכיבה אמרתי לעצמי שבשטח ההחלפה אעיף מבט על הרגל – אם אראה דם על הגרב אוותר על הריצה. אבל כשירדתי מהאופניים לא ממש התחשק לי להפסיק וויתרתי על הבדיקה.
החלפה מהירה שיגרה אותי למסלול הריצה הקשוח. 5 ק"מ שבחלקם הלא מצויים בשיפוע של כ- 7.5% (שזה השיפוע של זכריה). 3 דקות לתוך הריצה התחילו לי התכווצויות שריר הארבע ראשי בשתי הרגליים, וגם הבוהן הזכירה את קיומה. מאותו רגע חשבתי רק על טלי לאור ועל הנחישות שלה לסיים תחרות. לאט לאט הגעתי לתחנת השתייה היחידה (!) 4 ק"מ לתוך הריצה, עוקפת את "הנשברים" שעברו חלקים מהעלייה בהליכה. איכשהו האינטואיציה שלי אמרה לי שהדבר הכי גרוע להתכווצויות יהיה ללכת. על הקושי והכאבים (משום שאבן קטנה התמקמה לה בדיוק מתחת לבוהן…) פיצו הנופים המדהימים. הריצה הייתה לאורך הצוקים המדהימים של קילקי, דרומה מצוקי מוהר בואכה ל loop head (ראו תמונה). קשה, קשה להתרכז בריצה כשצוקים עוצרי נשימה מצד אחד ונוף ירוק ירוק מצוי מן העבר השני. רצים שעקפו אותי עודדו אותי שהפסגה כבר קרובה ושאוטוטו אנחנו מסיימים את החלק הקשה. מתחרה אחת רצה איתי כברת דרך ושאלה אותי איך אני עומדת בזה כשהיא כבר בלי אוויר והיא בסה"כ מתחרה בשלשות (אמרה, ועקפה אותי בקלילות..). בנקודת הסיבוב חילקו לנו שוקולד – שנתעודד (לא לקחתי). הריצה חזרה הייתה מהירה יותר, אך לא פחות כואבת. ובכל זאת המשכתי לחייך, נהנית מכל רגע – למרות השרירים המציקים והבוהן הכואבת, יודעת שמה שלא יהיה – את התחרות הזו אסיים. הגעתי לקו הסיום בחיוך ענק (ובלי אויר).
קשה להתרכז בריצה מול נופים עוצרי נשימה
מערכה רביעית – ארגון נורא אוירה מצוינת
הצ'יפ הופשט ממני מיד, ולאחר שחרור ומתיחות נפניתי לבחון את הרגל. הגרב היה ספוג דם (גרב משובח, 80 ש"ח אצל צח) ומתחתיו התגלתה פיסת עור עבה שנתלשה מכרית הבוהן שמאחוריה התנוסס אחר כבוד בשר אדום וחבול. כוח הרצון מהווה סוג של נס בעיניי. מיד בתום התחרות לא יכולתי לדרוך על הרגל – ובכל זאת רצתי כך 10 ק"מ.
כל משתתף שסיים את התחרות לקח את הציוד שלו. בלי בדיקה, מבלי שתסתיים התחרות ומבלי להפריע למתחרים. איש לא חיכה לאישור, ובעצם, שטח ההחלפה לא ממש היה סגור. דיאדרה הייתה מרוצה – היא שיפרה את התוצאה ב- 20 דקות. ריי סיים 45 דקות לפניי וחיכה לבת הזוג שלו, שיבון, שסיימה אחריי ונראתה אומללה נורא. הארגון היה איום ונורא, האווירה הייתה מצוינת וחברית. הצ'יפים (כמה אירי מצידם) לא עבדו כמו שצריך. שטיחי המדידה מדדו רק חלק מהמתחרים והתוצאות התפרסמו רק ביום שני בערב – ללא הצדקה אמיתית, אבל האווירה הכללית הייתה שהמתחרים באו ליהנות ולא לריב ולקטרג… רבע שעה אחרי סיום התחרות הבטתי סביבי וראיתי שופטים לרוב, לבושים וסטים צהובים ומנפנפים בדגל כנבחרת מעודדות. במהלך התחרות הם היו פחות בולטים. עייפה אך מרוצה קיפלתי את הציוד ונסענו חזרה לעיר.
קישורים קשורים
מעוניינים בשאר סיפורי אירלנד של מיכל? תמצאו אותם בבלוג שלה- ד"ש מאירלנד
רוצים לכתוב למיכל? האימייל שלה כאן
ועוד פרטים על הגיהנום של המערב כאן
