לכל ספורטאי וספורטאיות השבוע של שוונג
איך נכנסת לראשונה לספורט?
"את הספורט לראשונה גיליתי אחרי שלוש שנים מלידת הבן הגדול שלי, כשהבנתי שגם אם אני אמא זה לא סבבה להזניח את הגוף שלי. ניסיתי כל מיני במהלך השנים ובין הלידות… אפילו עברתי קורס להכשרת מאמנים בווינגייט".
למה בחרת דווקא בספורט הזה?
"לפני ארבע שנים כשהתחלתי לרוץ לבד בתקופת הקורונה. זה היה כרטיס היציאה מהבית ואויר לנשימה. והתמכרתי, אולי מדי… עד שנפצעתי. בתקופת ההחלמה שלקחה חצי שנה חיפשתי מה אני כן יכולה לעשות. הפיזיותרפיסטית המליצה על שחייה, אז התחלתי ללמוד שחיה ותוך כדי פגשתי חברה שהייתה בתחום. מה שבעיקר גרם לי לבחור בטריאתלון, הוא השילוב מתוך מחשבה שגם אם תהיה פציעה תמיד תהיה לי אפשרות להתאמן. רציתי אורח חיים ספורטיבי שתמיד יאתגר אותי ושיהיה מעניין! נראה לי שמצאתי".
שלומית שבתאי בחצי מרתון אופקים | צילום: צלמי שוונג
מה ענף הספורט האהוב עלייך?
"רכיבה! אולי דווקא בגלל שהכי מאתגרים לי האימונים הארוכים והקילומטראז' הגדול דרכו אני חווה ומגלה את הארץ היפה שלנו.
היכן/עם מי את מתאמנת?
"בקבוצת GoldenTri"
כמה שעות שבועיות או מספר אימונים שבועיים את מקדישה לספורט?
"12-10 שעות בשבוע"
שלומית שבתאי | צילום: תמיר בוגין
ספרי על תחרויות שהשתתפת בהן?
"בשלוש שנים האחרונות השתתפתי בכל סוגי התחרויות. לכל אחת היה את הקסם שלה. תמיד זוכרים את הפעם הראשונה, שהייתה לפני שלוש שנים – זינקתי לטריאתלון האולימפי באילת, חטפתי היפרוונטילציה בכניסה למים. לא שמעתי מעולם על התופעה הזו והיא תפסה אותי לא מוכנה. לקח לי זמן להתאושש ויצאתי מהמים אחרונה אחרי מאבק על כל תנועה. בהמשך הייתה לי תחרות טובה, אבל הטראומה של השחייה ליוותה אותי תקופה ארוכה קדימה".
"התחרות האחרונה הייתה לפני חצי שנה. תחרות איש ברזל מלא בהמבורג. מזנקת לאגם קפוא ושחור לשחייה של 3.8 ק"מ, כשאני רוקדת ממש על קו הזינוק. זו סגירת מעגל ואולי גם מסכם במובן מסוים את זה שהענף הזה הוא הרבה מעבר לספורט ואורח חיים, הוא לגלות ולהוציא לפועל את המשאבים הפנימיים שלנו: התמדה, נחישות, חוסן אישי. הרבה מעבר לאמונה זו הידיעה שהכל בראש והכל אפשרי!"
שיא אישי מיוחד?
"תחרות איש הברזל למרחק המלא בהמבורג לפני חצי שנה. זה עלול להישמע קלישאתי, אבל לא למי שמכיר אותי. חגגתי ונהניתי מכל שנייה בדרך. התחרות הזו הייתה מסיבת סיום אחת גדולה!"
שלומית שבתאי בהמבורג | צילום: פרטי
מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"לא תמיד יש מוטיבציה להתאמן ואי אפשר לבנות עליה לאורך זמן. מה שכן, למדתי לנהל את השיחה שמתקיימת בראש שלי בבוקר. זה לנצח כל בוקר מחדש ועם הזמן מתגבשת זהות חדשה שהופכת את זה לקל יותר (זה לא שאין מאבק, אלא שאנחנו הופכים למיומנים מספיק כדי לנהל אותו). זה להתחיל כל בוקר בניצחון 0-1 על המיינד שלי, 0-1 מול כל מי שבחר להישאר במיטה, ואז כל שאר היום קטן עלי. עוד גורם מוטיבציה הוא שהילדים שלי מסתכלים עליי, ומה שאני רוצה ללמד אותם, אני פשוט עושה".
האם את מקפידה על תזונה נכונה?
"זו לגמרי נקודה לשיפור עבורי, אני אישה של פחמימות ריקות… בתקופות לפני תחרויות אני מקפידה מאוד, בין לבין אני בתחרות קשה של פחמימות לחלבונים".
מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"אין סוד ואין קסם, זו עבודה קשה! ממש לנהל את השילוב הזה מתוך ידיעה שבחירה באחד תגבה מחירים במקום אחר. בטווח הארוך, אם מנהלים את זה בחוכמה התחומים לגמרי משלימים ומשליכים אחד על השני. הספורט הוא תחנת הדלק ומגרש אימונים למיצוי פוטנציאל אישי שבא לידי ביטוי בדוגמה אישית למשפחה ואדם שטוב לו וטוב להיות איתו. והקריירה שמממנת את התחביב… אבל גם נהנית מאדם שהשמיים הם לא הגבול עבורו. יש 2 נתונים שצריכים להיות ברורים לנו כשאנחנו רוצים לשלב בין התחומים – היעדים (מה אנחנו רוצים להשיג בכל תחום בטווח הקצר והארוך) וגבולות (איזה מחיר אנחנו לא נהיה מוכנים לשלם)".
שלומית שבתאי עם ילדיה על קו הסיום בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
על מה היית מוותר/ת בספורט שלך?
"שחייה – קל! משעמם ורטוב
ספרי סיפור בלתי נשכח?
"השתתפתי לפני חודשיים בחצי מרתון במרוץ הגבורה באופקים. זו העיר בה גדלתי בקהילה החרדית עד גיל 18. זו הייתה אחת הסיבות שבחרתי דווקא במרוץ הזה, כי רציתי סגירת מעגל כילדה שספורט היה מחוץ לתחום עבורה. הסיבה השנייה, ואולי הכי משמעותית ומרגשת, היא לרוץ בהצדעה לעמית גור – מפקדת אמיצה שנלחמה ב-7 באוקטובר, אמא לביאה שעזבה את הגורה שלה בבית, נלחמה ונפצעה; ולזכרו של יהודה קאדר הי"ד שנלחם לצידה ונהרג".
"הגעתי בלי ציפיות והתרגשתי ממש כשגיליתי שהגעתי במקום הראשון מכל הנשים, וזו גם הייתה התוצאה הכי טובה שלי לחצי מרתון. את המדליה הענקתי בהתרגשות ודמעות בסיום לעמית. סגירת מעגל שנייה היא לקבל את הגביע מראש העיר (אותו אחד מאז שגרתי שם) שהתרגש לשמוע שגדלתי בעיר.
שלומית שבתאי על הפודיום באופקים | צילום: צלמי שוונג
שלומית שבתאי מעניקה את המדליה לעמית גור באופקים | צילום: פרטי
מי המודל לחיקוי שלך? (דמות נערצת):
המאמנת שלי – ענבר זהבי, שאני יכולה לשנוא ולאהוב אותה בו זמנית. היא Walk the Talk במלוא המובן של המושג!
המלצה על ספר/סרט שנתן לך השראה?
"הסרט "100 מטר" בנטפליקס, על אדם שגילה שהוא חולה בטרשת נפוצה ותוך כדי שהוא נלחם במחלה הוא מתאמן לתחרות איש הברזל והגיע כנגד כל הסיכויים לקו הסיום".
מסר שתרצי להוסיף לקוראים?
"שלכל אחד ואחת יש את היכולת לעמוד על קו סיום של כל מטרה שתציבו לעצמכם. המטרה היא אמצעי לצאת לדרך ולפתח חוסן פנימי שיאפשר לכם להתמודד עם כל אתגר! כדי להצליח לא צריך תנאים! לא לחכות שהתנאים יבשילו או להפוך את "החוסר בתנאים" לתירוצים. אז צאו לדרך, התשובות והתובנות הכי חשובות שתלמדו על עצמכם ועל החיים מחכות לכם בפנים".
שלומית שבתאי | צילום: פרטי
