פעילות גופנית משפיעה באופן חיובי על הכושר הגופני והרווחה הנפשית. התועלות הבריאותיות של פעילות גופנית קבועה כוללות ירידה בשכיחות של השמנת יתר, תסמונת מטבולית, סוכרת, סרטן ומחלות כרוניות רבות אחרות. ריצה היא צורה פופולרית של פעילות גופנית בכל העולם בגלל העלות הנמוכה והנגישות הקלה. מנקודת מבט של בריאות הציבור, ריצה עשויה להיות "תרופה" יעילה כלכלית לאיכות החיים על ידי שיפור הבריאות והארכת משך החיים.

רוב הפציעות הן פציעות שימוש יתר שמתפתחות בהדרגה | צילום: freepic

עוד כתבות בנושא 
6 פציעות שכל ספורטאי חייב להכיר
כיצד האפליקציות, הפייסבוק והאינסטגרם גורמים לפציעות?
למה יש לרצים שברי מאמץ?

חיסרון אחד בריצה הוא הסיכון הגבוה לסבול מפציעות וזו גם הסיבה העיקרית שבגללה רצים מתחילים מפסיקים לרוץ. השכיחות המדווחת של פציעות ריצה נעה בין 3% ל-85% ומ-2.5 ועד ל-33 פציעות לכל 1,000 שעות ריצה. שונות גדולה זו יכולה להיות מוסברת על ידי הבדלים באוכלוסיית הרצים, משך המעקב והגדרת פציעות ריצה במחקרים. פציעות הריצה הנפוצות שדווחו כוללות כאב פטלופמוראלי, תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (ITBS), שין ספלינט (תסמונת עומס טיביאלית מדיאלית), טנדינופתיה של גיד אכילס ודורבן (פלנטר פשיאטיס או מחלת החיתולית הכפית).

ניתן לסווג את רוב פציעות הריצה כפציעות "שימוש יתר" שמתרחשות כשיש חוסר איזון בין העמסה חוזרת ונשנית של הרקמה ויכולת ההסתגלות שלה. פציעות ריצה אלה מתפתחות בהדרגה לאורך זמן, וההערכה היא שהן קשורות לאטיולוגיה מורכבת ורב-פקטוריאלית. במסגרת נקודת מבט זו, גורמים ביו-מכניים עשויים למלא תפקיד חשוב, מאחר שהם ניתנים לשינוי בעזרת התערבויות ממוקדות. הייתה ההשערה שכמה פרופילים ביומכניים עשויים לגרור עומסים חריגים על מבנים עצביים-שריריים-שלדיים ופוטנציאלית להוביל לפציעות ריצה.

מרבית המחקר הביומכני ביחס לפציעות ריצה הוא מחקר רוחבי או רטרוספקטיבי. המשמעות היא שלא ברור האם ההבדלים בין הקבוצות קדמו לתחילת הפציעה או היו תוצאה שלה. סקירות שיטתיות קודמות בנושא זה זיהו גורמי סיכון ביומכניים לפציעות ספציפיות (למשל, כאב פטלופמורלי או תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית התמקדו בביומכניקה באזור אנטומי אחד כמו כף הרגל למשל) חסרו התמקדות בביומכניקה של הריצה או באוכלוסיית הרצים, ו/או כללו שילוב של מחקרים פרוספקטיביים ומחקרים רטרוספקטיביים.

מטרת הסקירה השיטתית הייתה לזהות ולסנתז גורמי סיכון ביומכניים הקשורים להתפתחות פציעות ריצה אצל רצים לא פצועים. זיהוי גורמי סיכון פוטנציאלים לפציעות ריצה יספק מידע קריטי הדרוש לעיצוב אסטרטגיות טיפול ומניעה יעילים.

הסקירה כללה מחקרים פרוספקטיביים מקוריים שהעריכו גורמים ביומכאניים פוטנציאליים הקשורים להתפתחות פציעות ריצה. שני חוקרים העריכו באופן עצמאי את המאמרים להכללה ואת האיכות מתודולוגית. עקב הטרוגניות מתודולוגית של המחקרים, בוצעה סינתזה לפי נושאים ולא מטה-אנליזה. בתוצאות נכללו 16 מחקרים, בהם 13 באיכות גבוהה ושלושה באיכות בינונית.

מי נפצע יותר בירכיים? | צילום: Steven Pisano

הוערך מספר רב של משתנים ביו-מכניים שככלל הובילו לראיות בלתי עקביות. ראיות מוגבלות הצביעו על שיא קרוב ירך גדול יותר ברצות המפתחות כאב פטלופמורלי ותסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (ITBS), אך לא באוכלוסייה משני המינים ברצי קרוס-קנטרי הסובלים מפציעות. הקשר בין קצב ההעמסה האנכי לפציעות לא היה עקבי. גורמים קינמטיים, קינטיים ומרחביים-זמניים אחרים נבדקו רק במידה מוגבלת.

הראיות העדכניות ממחקרים פרוספקטיביים בנוגע לגורמים ביומכניים וסיכון לפציעות ריצה דלילים ולא עקביים, כאשר התוצאות תלויות במידה רבה באוכלוסייה ובפציעות הנחקרות. דרוש מחקר נוסף בכדי לאמת גורמי סיכון ביומכניים אלה ולקבוע האם שינוי של גורמים אלה עשוי לסייע במניעה וניהול של פציעות ריצה לפני שניתן יהיה לתת המלצות קליניות.

מקור: Ceyssens, Vanelderen, Barton, Malliaras & Dingenen Sports Med, 2019