זה היה ביום שני בשעה 13:30, אמצע יום עבודה, בחדר קטן בסוף המסדרון במרפאה ההמטו-אונקולוגית בדנה באיכילוב. הרופאה הנחיתה לנו את הבשורה שלא רצינו לשמוע: איתי, אז בן חמש וחצי בלבד, חולה בסרטן. את הרגע הזה, השנייה הזו, אני אף פעם לא אשכח וגם לא את התקופה הקשוחה שהגיעה לאחר מכן. לא אשכח את החרדה, את הפחד והחששות שגברו מיום ליום. לא אשכח את הימים בהם אחזתי את בני בחוזקה, והבטחתי לו שהכול יהיה בסדר, כשגם אני בעצמי לא תמיד הייתי בטוח בכך. כמה חודשים אחר כך, עמדתי בהבטחתי. איתי החלים מן המחלה.
באותם ימים של המחלה נתקלתי לראשונה בקבוצת "Tough Mudders" למען ילדי "גדולים מהחיים" ע"ש שלמה טירן. זה היה באחד מנופשי המשפחות שאירגנו עבורנו חברי עמותת "גדולים מהחיים". פגשתי באירוע "טאף מאדרית" אמיתית, שסיפרה לי מה עומד מאחורי הטייטל המרשים – נבחרת של כ-50 מנהלים ומנהלות בכירות מהמשק, שיחד מגייסים כספים למטרה חשובה מאין כמוה: הקמת גני חלומות – גני ילדים טיפוליים וסטריליים, המספקים לילדים המחלימים מסרטן מסגרת חינוכית מתאימה ולבני משפחותיהם אפשרות לחזור לשגרת חיים. כיום קיימים שני גנים כאלו: בכפר אז"ר ובבאר שבע (גן שהוקם בסיוע הנבחרת), ובימים אלו מגייסת הנבחרת כספים להקמת גני חלומות בירושלים ולאחר מכן בחיפה.
חברי נבחרת "הטאף מאדר" מגייסים תרומות בהיקף של כ-2.5 מיליון שקלים בכל שנה, כאשר לכל חבר נבחרת יש יעד לגיוס כספים, שאם לא יגיע אליו ינופה מהשתתפות באתגר המכשולים בחו"ל המסכם מדי שנה את הקמפיין. האתגר בחו"ל מהווה את השיא בפעילות הנבחרת כל שנה. עד השנה האחרונה האתגר המסכם היה אתגר Tough Mudder בבריטניה והשנה הוחלף האתגר בתחרות ה- Spartan באנדורה.
אביחי כנפו מדלג מעל אחד המכשולים | צילום: גילי חנוך
אתגר משוגע
אחרי שאיתי החלים, החלטתי להצטרף לקבוצה. בהתחלה, צריך להודות, לא הבנתי את גודל האתגר שאני לוקח על עצמי. כבר באימון הראשון התוודעתי לראשונה לקושי הפיזי, אך למזלי חברי הנבחרת אימצו אותי לחיקם. מגבר בן 40 שלא ממש אוהב לרוץ, אבל עוסק בענפי ספורט שונים כתחביב, מצאתי עצמי רץ באמצע השבוע ובסוף השבוע ומשתתף בחצאי מרתונים. זאת, לצד מסכת אימונים קשה ומוקפדת, שכללו אימוני כוח, אימוני ריצה בכביש ובשטח וקרוספיט במשך חודשים ארוכים עד להשגת כושר המתאים להשתתפות באתגר בחו"ל.
בשנתיים הראשונות שלי בנבחרת השתתפתי בשני אתגרי Tough Mudder – אתגר של כ-16 ק"מ כאשר בדרך ניצבי מכשולים בוץ, מים, מעברי קיר, מכשולי נינג'ה, בריכת קרח ומעבר דרך חוטי חשמל. אבל אף אחד מאתגרי ה-Tough Mudder לא השתווה לאתגר האולטימטיבי אשר ביצענו לאחרונה: מרוץ המכשולים התחרותי, Spartan Trifecta באנדורה.
מסיימי הטריפקטה | צילום: גילי חנוך
בשנה החולפת החליט קפטן ומאמן הנבחרת, אלון כהן, לשנות את האתגר הקבוע ובחר במרוץ ה-Spartan באנדורה – מרוץ מכשולים מהקשים שיש, שכולל ריצה, טיפוס בעליות חדות ועשרות מכשולים בדרך: ממעברי קיר, נשיאת משאות על הגב ובידיים תוך כדי ריצה, מכשולי נינג'ה, מעבר מעל אש בוערת ועוד.
הנבחרת שמנתה השנה כ- 35 חברים התאמנה ל-Spartan Super (10 ק"מ ו-25 מכשולים), ולמשוגעים בקבוצה הוצע לעשות אתגר יוצא דופן: Spartan Trifecta, מרוץ תחרותי שכולל שלושה מקצים ביומיים: מקצה 21 קילומטר עם 30 מכשולים, מקצה 10 קילומטרים עם 25 מכשולים ומקצה 5 קילומטרים עם 20 מכשולים. סך הטיפוס במקצים כ-3,400 מטר!!!
ההכנות לתחרות כללו אימוני סיבולת וכוח, אימוני ריצה, בעיקר בשטח ועם עליות. ריצות בהרי ירושלים, בהר הכרמל, אימוני קרוספיט ו-Strong Man במטרה להכין את הגוף ואת הנפש. כשבועיים לפני התחרות שקעתי לאימוני "מחשבה מייצרת מציאות" – ראיתי בדמיוני איך אני מצליח לסיים את האתגר, וכל זה בתקופה מאוד לא קלה עבורי: עבודה חדשה, לימודים, משפחה, אימונים, התרמות עבור העמותה ועוד.
על קו הזינוק: "זה עבור כל הילדים"
יום הטיסה הגיע. כ-35 חברי נבחרת 2024 טסים לברצלונה בדרך לאנדורה. במהלך יומיים של טיולים בברצלונה וקוסטה בראווה הראש שלי כול כולו בתחרות המתקרבת.
יום שבת. בוקר יום התחרות הראשון מבין שני ימי ה-Trifecta. נערכים למקצה ה-Beast. ההתרגשות בשיאה וכך גם המתח. דקה לפני ההזנקה, אני מקבל חיבוק מלא התרגשות מחבר נבחרת שבתו החלימה מסרטן, שאומר לי בעיניים מלאות דמעות: "זה עבור כל הילדים – איתי שלך והבת שלי".
מבין תשעת החברים שעושים את ה-Beast (כהן, שקולניק, בסון, סלפטר, לוסטר, גבלינגר, אלבוים, שביט, ואנוכי) אני משובץ בזינוק לקבוצת הגיל שלי לבד. וכך, אני מתחיל את המרוץ בטיפוס בעלייה תלולה מאוד על הר שקשה לראות את סופו, נעזר גם ברגלים וגם בידיים – וההר לא נגמר. שרירי התאומים והארבע-ראשי צועקים מכאב. לאחר שעה ארוכה של טיפוס מתיש, אני מגיע למספר מכשולים: הליכת זיקית על חבל, ששורט את שרירי התאומים, "פאנקי מאנקי" וזחילה תחת גדר תיל. לאחר שעה ארוכה מתחילים לרדת מההר. אותו שיפוע חד עם חשש שאם אחליק בירידה אמצא את עצמי מתגלגל במדרון.
ההר הראשון נגמר. לאחר מעבר בעיירה הקסומה Encamp באנדורה, מתחילים לטפס על ההר השני. אם זווית הטיפוס בהר הראשון הייתה חדה, בהר הזה הזווית חדה אפילו יותר – כמו לטפס על סולם אינסופי. כבר שעות רבות שאני ללא מישהו מוכר לידי. אני לבד עם עצמי, מתמודד עם העלייה המתישה ועם המחשבות שלי. הגוף עייף אבל הראש והנפש חזקים. לרגע לא הורדתי את העיניים מהמטרה: אני כאן עבור גני החלומות לילדים. בכל פעם שהיה קצת קשה, טיפה מאתגר – נזכרתי בדרך שעבר הבן שלי, ואם ילד בן 6 יכול, אז מי אני שארים ידיים?
נבחרת טאף מאדרס למען גדולים מהחיים 2024 | צילום גילי חנוך
ויש גם עונשים!
כעבור כמעט חמש שעות כשאני נמצא כבר למעלה על ההר, חוברים אלי גם אלון, אריאל, אוהד, רונן וחברי נבחרת נוספים לקראת מכשולים נוספים על ההר – עוד מכשולי נינג'ה, מעברי קיר, הטלת כידון, נשיאת שקי חול כבדים, נשיאת כדור אבן ועוד כיד הדמיון המופרע של המארגנים. אגב, מי שלא מצליח לבצע מכשול "זוכה" לעונש – בדרך כלל ביצוע קטע ריצה נוסף עם עודף משקל.
לאחר שעה ארוכה של ירידה אנו רואים כבר את הכניסה לעיירה והמכשולים האחרונים באופק. השעון כבר מראה כ-24 ק"מ (אמרו 21 ק"מ!). פתאום מופיע חץ ימינה שמשמעותו – תחזרו לטפס, עוד לא סיימתם (חלק מהעניין כאן הוא מכשולים פסיכולוגיים). לאחר העלייה הנוספת, אני יורד מההר לכיוון העיירה. לצדי אלון. אני גמור גופנית ומנטלית, ואז אני שומע צעקות "כנאפו, יא אלוף" -תמי, שרון וירון פוקס מעודדים ומכניסים בי פרץ של אנרגיה. עוד בוסט של אנרגיה נותנת לי הבשורה ששוחררו ארבעה חטופים בעזה. עוד עשרה מכשולים – מעברי קיר, טיפוס בחבל, משיכת חבל עם משקולת, ריצה במים טיפוס פירמידה וקפיצה מעל אש בוערת. השעון בסיום מראה 26 ק"מ (הבטיחו 21 ק"מ… אך כבר אמרנו שחלק מהעניין כאן זה מכשולים פסיכולוגיים).
בבוקר התחרות השני הגוף כואב ובעיקר הרגליים, אך אנו נערכים למקצה ה"סופר" – 10 ק"מ (בפועל 12 ק"מ), 25 מכשולים ועלייה של 750 מטר. הפעם האווירה שונה. כל הנבחרת רצה יחדיו. ההתרגשות של כולם בשמיים, ואני במחשבות איך אני עובר זאת שוב.
מדליית הטריפקטה המורכבת ממדליות שלושת המקצים
"עשינו את זה"
את המקצה הזה התחלתי עם הכוחות שאני שואב מהנבחרת. שוב מטפסים לפסגת ההר שבו היינו אתמול, צעד אחר צעד, נשימה אחת ועוד אחת נוספת. כשחבריי עוטפים אותי לאורך כל הדרך, אני מצליח לעבור את המכשולים שבדרך ואת תוואי השטח התלול. לאחר שאנו מסיימים את מקצה הסופר, אנו נחים כשעה ויוצאים למקצה השלישי: הספרינט – 5 ק"מ (8 ק"מ בפועל), 20 מכשולים ו- 560 מטר טיפוס.
לקראת קו הסיום נעמדים כל חברי הקבוצה שעשו את מסלול ה-Trifecta לפני המכשול האחרון: קפיצה מעל אש בוערת. אני לוקח תנופה, יחד עם חבריי, ומזנקים יחדיו. והתמונה שמתקבלת – חלום.
לאחר קבלת המדליה השלישית אנו מקבלים גם את מדליית ה-Trifecta, המורכבת משלושת המקצים שביצענו. ההתרגשות בשיא. I did it. We did It. סיימנו שנה מטורפת עם עוד כמה מיליונים לקופת גני החלומות ועמדנו באתגר הפיזי. וכאן בהרי אנדורה – כולנו מרגישים – על גג העולם.
