עם יד על הלב, קרה לכם פעם שראיתם בריכה של בוץ, ובמקום ללכת מסביב קפצתם במודע פנימה? קרה לכם פעם ששבוע אחרי תחרות, עדיין הוצאתם בוץ מהאוזניים? עמדתם פעם בתור לבריכה של מי קרח? השתחלתם פעם בין נטיפי חשמל טורדניים? תקעתם פעם את כף הרגל בעיסת בוץ ולא הייתם בטוחים שהיא תצא עם הנעל? רצתם פעם לעבר קיר תלול וקיוויתם שמישהו שם למעלה יתפוס אתכם?
לכתובת נוספות בנושא:
"לא נפסיק לרוץ עד שיוקמו גני חלומות לכל ילד וילדה החולים בסרטן בישראל"
לרוץ חצי מרתון עם שתי ריאות מושתלות: סיפורו המדהים של אבי אילוז
"המרוץ הכי קשוח שעשיתי": שליו ברוש סיים את ה-Badwater האימתני ושרד כדי לספר
ובכן, ברוכים הבאים לתחרות ה"טאף מאדר" (Tough Mudder). מין אתגר מכשולים אי שם באנגליה הקרה, הבוצית והגשומה, שרק מוח מעוות יכול להמציא. ומוח מסוג אחר לגמרי מסוגל לקחת 45 מנהלים ובכירים במשק, ולשכנע אותם לעבור את האתגר הקשוח הזה, שעבור כל מי שיביט מהצד עלול לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר להגדיר אי שפיות.
טאף מאדרס | צילום: גילי חנוך
לאיש הזה יש שם, קוראים לו אלון כהן, והוא כבר עושה את זה תשע שנים ברציפות. איך נהוג לומר, עשיתי הרבה חיים בטעויות שלי, ואת ה"טעות" הבוצית הזאת כבר עשיתי פעמיים. בשנה שעברה בסקוטלנד הרחוקה, והשנה, ממש לא מזמן, ביורקשייר שבאנגליה, במקום שבו קוראים המקומיים ליום גשום וקר – קיץ. וכן, בשנה הבאה, קרוב לוודאי, אעשה את הטעות הזאת שוב, הפעם באנדורה, באתגר מכשולים אחר בשם Spsrtan Race Trifecta – אחד מאתגרי המכשולים הידועים בעולם (ההרשמה בעיצומה!).
ולא, זה לא אמור להזכיר לכם את שירו של מאיר אריאל, "מי שנדפק פעם אחת – לא יכול להיגמל מזה", כי אולי זה נכון למרתונים, או אולי לתחרויות איש ברזל, מיני תחרויות סיבולת שהגיע הזמן להיגמל מהן, כי הסיפור כאן מורכב יותר, ואנושי יותר, ועדין יותר. כי יש כאן ילדים שחלו בסרטן; ובזכות הפעילות שלנו, כזרוע שמגייסת תרומות עבור עמותת "גדולים מהחיים", נחנך לפני שנתיים גן חלומות בבאר-שבע, שנוסף לגן הפועל כבר בכפר אז"ר. ועכשיו אנחנו מגייסים כסף להקמת גן ילדים שלישי, בירושלים ולאחריו גם בחיפה.
נבחרת טאף מאדרס למען גדולים מהחיים 2023 | צילום: גילי חנוך
אז קודם כל, אנחנו עושים את זה עבורם, ועבור המשפחות שלהם. כי אם לא יהיה להם גן ילדים מותאם, הם יהיו בבית. פשוט ככה.
מה נדרש כדי לזכות ב"כבוד" ולהגיע ל"טאף מאדר"? בקטנה: להתאמן באימוני ריצה וקרוספיט, להביא לא פחות מ-30,000 שקלים באמצעות גיוס תרומות או חסויות, או בכל דרך אחרת, להשתתף בכמה תחרויות לאורך השנה, ויותר מכל – להיות בנאדם. עד היום גייסנו 12 מיליון שקלים, השנה גייסנו 2.7 מיליון, ובשנה הבאה – השמיים הם הגבול.
עכשיו בואו נדבר על המרוץ המוזר הזה, שפעם, לפני כמה שנים, היה ניסיון לעשות משהו דומה בארץ, ואיך לומר בעדינות – לא היה הנרקיס הכי צבעוני בביצה. ה"טאף מאדר" הוא מרוץ המכשולים המוכר והמוביל בעולם. זהו מרוץ קבוצתי בעיקרו, מאוד צבעוני וקשוח. ב"טאף" האחרון צלחנו 46 מכשולים מסוגים שונים – זחילה, טיפוס, כוח ידיים, מים, בוץ, חשמל וקרח – על פני 25 ק"מ. דרך קצת עקומה, יש להודות, להגדיר את המונח "כיף".
עמוס שביט במעבר קיר | צילום: גילי חנוך
והכיף הזה מקבל את הביטוי המוגזם ביותר כשאתה ניצב מול הפחדים הקמאיים שלך. למשל, כשאתה עומד מול בריכת מים, מעליה מתוחה גדר מתכת היוצרת מעין כלוב מלא במים ורק מרווח קטן מאפשר לך לנשום, ואתה צריך לצלול עם הראש פנימה ואז להרים את האף ואת הפה כלפי מעלה, תוך כדי זחילה במים, כדי לחפש אוויר.
"אל תדאגי, אני אעשה איתך את זה", אמרתי בביטחון סמכותי לגיתית, מהצוות שלי, כשחרדה השתלטה על פניה.
אני די משוכנע שהיא לא הבחינה שאני עושה במכנסיים. ממילא כבר לא רואים שום הבדל. "אתה בטוח?" תלתה בי מבט ספקני. "כן, זה שטויות", יצא לי קול לא רצוני, "מכניסים רק את הראש לשנייה למים ואז מיד יש אוויר. יש שם הרבה מקום לנשום!" היא עדיין היססה. "אני איתך, נו בואי!" חרצתי עם קמטים של רצינות.
מה קרה אחר כך? לא ממש יודע. אני חושב שנכנסתי לפאניקה. הרמתי את הראש ובלעתי מים, והשתעלתי לתוך המים, ולא ראיתי כלום, ולא מצאתי חוט של מחשבה הגיונית להיאחז בה, וחלקים מגופי רצו הביתה, ותפסתי את רשת המתכת והטסתי את עצמי כמה שיותר מהר החוצה, אל מחוץ לגיהינום ולמחנק. וכמובן, שכחתי לגמרי מגיתית.
עמוס שביט וגיתית טסה הופמן מתחת לכלוב | צילום: גילי חנוך
רק בדיעבד, כשראיתי את התמונות, וראיתי את הראש שלי עמוק בתוך המים במקום שבו היה מקום לאוויר, וראיתי שגיתית עשתה את זה כמו מלכה, ברוגע, בשקט, הבנתי את שהיה שם. והבנתי עוד משהו – המרוץ הזה הוא בדיוק זה. התמודדות עם פחדים, יציאה מאזור הנוחות, התבוססות בבוץ, סולידריות, ערבות הדדית, והושטת כתף אמיתית, מוצקה, כדי שניתן יהיה להיאחז ואפילו לטפס עליה.
כי מה שעשינו שם לא היה אסקפיזם. לא בריחה מהמציאות הישראלית המיוזעת לקור האנגלי. פגשנו שם את המציאות הישראלית כפי שהיא באמת; מציאות ישראלית שמקדשת את הערבות, את היד המושטת, את החברות, את הדבר היפה הזה שמייצר דינמיקה של נתינה ועשייה, למען ילדים אהובים, ילדים גדולים מהחיים. למענם.
להצטרפות לנבחרת ותרומות לחצו כאן וכנסו לאתר שלנו
הכותב עמוס שביט הוא חבר נבחרת "טאף מאדרס למען גדולים מהחיים", מנכ"ל עמותת ידידי המרכז הרפואי קפלן, איש תקשורת, דובר ומחבר הספר "חולה 096"
