מאת:טלי לאור
לפני שלוש שנים בדיוק, השתתפתי בתחרות הטריאתלון הראשונה שלי- טריאתלון נשים. הייתי אז שקועה במערכת יחסים מחייבת עם הטלוויזיה והספה והיה לי טוב לי עם זה. למרות זאת, שוכנעתי ע"י ידיד טריאלט להשתתף במסגרת שלשה במקצה העממי וכך מצאתי עצמי "מקווצ'צ'ת", במצב "תת-כושר" מתקדם, מפדלת על האופניים. לאורך כל מסלול הרכיבה תהיתי כיצד הגעתי לסיטואציה הזו, ונשבעתי בכל היקר לי שזו תהא התחרות האחרונה. שעה מאוחר יותר, ב-"high" מעוצמת הגאווה שכבשתי את העולם (או לפחות את מסלול האופניים), הודיתי לו על שהכריח אותי להשתתף, ולעניין הנדר של "לעולם לא אשוב", ובכן לימים הסתבר שאסור אף פעם לומר אף פעם, כי אף פעם אי- אפשר לדעת.
פעם בשנה, בתחרות אחת המוקדשת לנו הנשים, בניגוד לשאר התחרויות בהן נוכחותנו המזערית כמעט ונבלעת בים הטסטסטרון המקיף אותנו, אנחנו מרגישות קצת אחרת.
טריאתלון נשים מס' 11 ע"ש תמר דבוסקין ז"ל התקיים ביום שבת 5.6.04, ומנה כ-400 נשים מכל הגילאים כאשר צעירת המתחרות הינה ילדה בת 8 וותיקת המתחרות בת 67. נתון המשתתפות מרשים ביותר כאשר מתחשבים בעובדה שמדובר ב- 50 נשים יותר משנה שעברה, ו-320 נשים יותר מהטריאתלון נשים הראשון!. אין ספק שהסיבה העיקרית למספר המשתתפות העצום הינה תוצאה של עבודת פרסום ושיווק אינטנסיבית הנעשית על-ידי מארגני התחרות סוזי ודני דבוסקין, הוריה של תמר ז"ל, אשר נהרגה בזמן אימון בתאונת "פגע וברח" באוגוסט 1996, והיא רק בת 21.
במהלך השנה, עם יתר המיעוט הנשי בענף, אני מתחרה לצד הגברים במקצים השונים. אינני פמיניסטית, לכל חזיותיי שלום, ולא בחורים, זה לא שאתם כל כך מפריעים לנו, אבל אין כמו חברותא נשית לפעמים, במיוחד בענף ספורט אשר כוח פיסי מהווה בו יתרון משמעותי ולפיכך לבנות המין היפה (ברוב המקרים) נקודת מוצא נחותה מכם.
הטריאתלון, אשר ביתר ימות השנה הינו אירוע בעל אופי תחרותי מובהק, מקבל הפעם נופך שונה, מעודן יותר, חברתי יותר ונשי יותר. "כל אחת מנצחת" היא סיסמת טריאתלון הנשים, ובניגוד ליתר תחרויות הטריאתלון, ההישג עליו מושם הדגש הוא עצם ההשתתפות ולאו דווקא תוצאת הזמן הסופית. זוהי ההזדמנות הפחות מאיימת, המעודדת את השתתפותן של נשים באחד מענפי הספורט המאתגרים ביותר פיסית ומנטלית, אשר בימים כתיקונם רובן לא היו מעיזות להתנסות בו. גם הנשים המשתתפות בקביעות בתחרויות טריאתלון, נהנות להשתתף בטריאתלון נשים. זהו אירוע בו הן מעודדות את המתחרות הפחות מנוסות, מביעות סולידאריות עם מטרות התחרות, ובה בעת שותפות לאווירה המיוחדת של אחוות נשים.
טריאתלון של נשים בלבד
בתחרות ביום שבת התרגשתי.
התרגשתי עם חברתי הטובה שנענתה ברצון להצעתי לבוא ולהתנסות לראשונה בעולם שהפך להיות חלק משגרת חיי. התרגשתי למראה המון הנשים והקהל התומך בשטח התחרות. שמחתי לראות את כל המשתתפות, המוכרות יותר והמוכרות פחות, ממתינות להזנקות המקצים. חייכתי לעצמי במים כשמישהי "בזבזה" שניה על מנת להתנצל באדיבות על שבטעות נגעה בי עם ידה, ועל כך שאני "בזבזתי" עוד שניה להודות לה על ההתנצלות. הלב התרחב למראה קבוצת הנשים העיוורות מ"עמותת אתגרים" הרוכבות לצדנו במסלול האופניים וחוגגות עם כולן. קריאות ה"כל הכבוד!" וה"יאללה! קדימה!" שנשמעו מכל עבר לאורך כל התחרות הזכירו לכולן שאין לבד בתחרות הזו, רק ביחד ובכיף!. הפרחים, החיבוקים, דמעות השמחה וההתרגשות, הצחוק המתגלגל, הרוגע, הנעימות, הפרגונים, העזרה ההדדית וכמובן – הגאווה!. נשים שעוד הבוקר ניכרו בפניהן הפחד והספקות, מגלות על עצמן משהו חדש….ש…ש…ש… שמעת את זה אחותי? זו אשליית ה"לא יכולה! גדול עלי, לא נראה לי שאצליח" מתנפצת לרסיסים תחת רגלייך העוברות בריצה את קו הסיום. את אולי לא האמנת, אבל מסתבר שכן יכולת!, שזה קטן עליך!, שהצלחת!! ואפילו לא ידעת שיש בך את זה!.
שמענו וידענו ועדיין קל לנו לשכוח כי המכשול הכי גדול העומד בפנינו בבואנו להתנסות באתגר חדש זה רק דבר אחד – עצמנו. ביום שבת בבוקר, היו בהרצליה רק מנצחות. נשים שבחרו להשתתף בתחרות ובכך להתעמת עם פחדיהן ומגבלותיהן הן הפיסיות והן המנטאליות ולנצח אותם. נשים אשר הוכיחו כי אין דבר העומד בפני הרצון. היה לי העונג להיות שם ולחוות את החוויה. היתה לי הזכות לחגוג עם כולן את התחושות המשכרות והמעצימות של גאווה ואושר המציפות אותנו לאחר פריצת גבולות ה"בלתי אפשרי" וכיבוש המכשולים.
כעת יש עוד נשים המבינות מדוע אני ועוד שכמותי מתמידות בענף האתגרי הזה, וכל שנותר לי לאחל להן זה שגם הן יתמכרו. לא מוכרחים להצטיין, לא מוכרחים להיקרע, אבל מי שנותנת לחששות ולפחד למנוע ממנה מלנסות, לעולם לא תוכל לגלות שהיא בעצם יודעת לעוף.
לכל אלו שזו להן הפעם הראשונה ולאלו שזו הפעם החמישים, לאלו שחשבו שלא יצליחו, ולאלו שלא היה להן הספק – לכולנו מגיע כל הכבוד כי הרווחנו את זה.
אני מאחלת לכולנו שנמשיך להיפגש כל שנה בטריאתלון נשים לחגיגה הנפלאה הזו, ותזכרו – כל אחת מנצחת!!!
קבוצת נשים
מכבי טריי רמת השרון
סוזי דבוסקין מנצחת
תודות המילים קטנות מדי מלבטא את רגשות הערכה אבל עדיין יש לי הזכות לאומרן:
הרבה אנשים עמלו, התנדבו, תרמו, עודדו ונטלו חלק בארגון האירוע המופלא והקסום הזה ועל כך מגיעה להם תודה.
בנוסף, תודה מיוחדת וחיבוק ענקי בשם כולנו למארגני התחרות -סוזי ודני דבורסקין – נוכחותכם ופועלכם ניכרו, הורגשו וללא ספק היו הסיבה העיקרית להצלחת התחרות. האירוע היה מאורגן באופן מופתי, החל מנקודות ההרשמה וההתארגנות בבוקר התחרות ועד לטקס הסיום החגיגי והמרגש. – יישר כוח ותודה רבה!!!
מנצחות
מקצה ספרינט:
שני בלוך 1:04:20 שעות.
נינה פקרמן 1:04:28 שעות.
חלי רוזנשטיין 1:05:29 שעות.
מקצה עממי:
שלומית רוזנפלד 38:34 דקות.
יעל ברקאי 39:41 דקות.
עדי סילמן 39:49 דקות.
קישורים קשורים
כל התמונות מהתחרות כאן
כל התוצאות מהתחרות כאן
