לפעמים אני חושב שהריצה בקבוצה היא רק תרוץ, לגיטימציה להיות אצן ילדותי בתוך חבורה שמזכירה קצת את ימי בית הספר. בערך כחודש אחרי תחילת השנה ובזמן החגים, המורה הייתה נכנסת ומודיעה על מועד הטיולשנתי שייערך בחודש מאי. לצפות למשהו חצי שנה קדימה היה נראה לי אז קצת יותר מקץ הימים, אבל יום אחד זה היה מגיע – הטיול הגדול.

היינו מטפסים 5 שעות על איזה הר ומקבלים הסבר או לחילופין הולכים לטייל בנחל ואז שוב מבינים שהנחל הזה הוא בעצם שדרת חול שראתה מים קצת לפני שאברהם אבינו חנה שם עם טפו וצאנו. אבל בכל זאת בטיולשנתי היה משהו מיוחד, ההתעניינות האמיתית לא הייתה באתרי ארץ ישראל אלא במי יושב ליד מי באוטובוס, בגלל מי יקראו לנו השנה למרכזת השכבה, למי יש את הווקמן הכי נחשב ועל מה מתלחששות הבנות שעומדות בצד.

מועדון הריצה של תל-אביב או בקיצור מרת"א יצא לטיולשנתי בטבריה למשך שלושה ימים. ההסבר הרשמי – "מחנה אימונים טרום מרתון". צירוף המילים "מחנה-אימונים" כבר הלחיץ. זה ניגן כמו משהו צבאי עם משטר קפדני באווירה סגפנית, שתי ריצות כל יום ועליות. אך בפועל, התגבשה לה חבורה בניחוח בית ספר או חדר אוכל של קיבוץ. לא משנה בני איזה גיל אנחנו, הילדותיות שבנו מיד השתלטה עלינו ואווירת "האוטובוס" כמשל הטיולשנתי, מתפלחת לה לכל פינה. נכון שרצנו בלי סוף מיער שוויץ ועד חצי סובב כנרת אבל אני חושב שמחנה אימונים התבטא בזמן שלא רצנו, בזמן שהתחברנו.

פאב אחרי ריצה, טיול בגולן, טעימות יין ביקב, ארוחות משותפות של קיבוץ, הרצאה של דניאל על איך ללכת הליכת זיקית בגובה של 600 מטר (כדאי לנסות בבית) ופאב-דיסקו רעשני בקיבוץ המתמחה במוזיקה הכי לא עדכנית בכדור הארץ. אותי הכי ריגשה ההתארגנות הספונטנית ביום של הריצה המסכמת – הנתינה, העידוד, האכפתיות והצחוקים של אחרי, אולי זה מסממני הצלחת מחנה-האימונים ולא רק כמה קילומטרים עברנו ובאיזה קצב – יצרנו לעצמנו את הטיולשנתי המיוחד שלנו. שבועיים וחצי למרתון טבריה, אזרתי אומץ ונרשמתי למרתון השני שלי. מרתון טבריה – Here I come.

התמונות לקוחות ממחנה האימונים בצפון. צלם דניאל קרן.