לכל ספורטאי השבוע לחצו כאן

עמית קפלן, 48, כפר סבא, עורך דין

רץ עם תמונתו של ילד שנפטר ממחלת ניוון שרירים ע"ש דושן ובקר | צילום: אלבום פרטי

איך נכנסת לראשונה לספורט?

"ב-15 בינואר 2013 החלטתי שאני רוצה לרוץ 10 ק"מ במרוץ של מרתון תל אביב על מנת להעלות את המודעות למחלת ניוון שרירים על שם דושן ובקר ולקידום עמותת 'צעדים קטנים' בה אני תומך ועוזרת לילדים החולים במחלה. אחרי שנים שלא עסקתי בספורט, למעשה מהתיכון חזרתי לרוץ. כילד הייתי ספורטאי, אתלט, שחיין ושחקן כדורסל, כל אחד בתקופה אחרת בחיי".

למה בחרת דווקא בספורט זה?

"התחלתי בריצה כדי לרוץ את אותם 10 ק"מ במרתון תל אביב, ובסוף בגין פציעה באותה שנה לא השתתפתי במרוץ. השבר היה גדול. מאז, אחרי שעברתי כמה פציעות, למדתי גם לשמור על הגוף. למדתי גם שתמיד יהיה מרוץ נוסף שאליו אפשר להתחבר. באוקטובר 2015 רצתי את מרתון אמסטרדם. היום, כמי שיש לו יותר ניסיון בספורט, אני מבין שלא הגעתי מוכן עד הסוף, גם ההכנה וגם ההכוונה לא היו  מהמשובחות. למרות הכל  צלחתי את המרתון, אבל אחריו באה פציעה קשה שהשביתה אותי לתקופה ארוכה. מצאתי מאמנת חדשה, נעמי וינשטוק, שלימדה אותי בהתחלה ללכת ואז לחזור לרוץ כאשר המרוץ הראשון שלי היה חצי מרתון מדברי בשנת 2016. באותה תקופה התחלתי גם לרכוב על מנת לשמור על כושר ולחזור לריצה וכך התפתחה לה אהבה חדשה לאופנים. מכאן ועד לטריאתלון הדרך כבר היתה קצרה".

ענף הספורט האהוב עלייך.

"אני מאוד אוהב לרכוב על אופניים, ריצה לנשמה ועם השחייה אני בדין ודברים מתקדם להחזיר סוג של שחר נעורים".

היכן מתאמן?

"אני מתאמן היום תחת תכנית אימונים של נעמי וינשטוק בקבוצת NRspirt, כאשר קבעתי לעצמי שלושה כללים להצלחה, סבלנות, התמדה ולהקשיב לנעמי".

ברגעים הקשים הוא נזכר בבנו חולה מחלת ניוון שרירים על שם דושן ובקר | צילום: אלבום פרטי

כמה שעות שבועיות אתה מקדיש לספורט?

"אני מקדיש בין 25 ל-30 שעות בשבוע. אני מתאמן בין 5 ל-6 פעמים בשבוע, בנוסף לשחייה רכיבה, וריצה, אני גם עושה פילטיס כבר 9 שנים על מנת לתחזק את עצמי".

תחרויות שהשתתפת?

"מרתון אמסטרדם, תל אביב, חצי מרתון פעמיים, ירושלים, חצי מרתון, מרוצי 10 ק"מ למכביר בשנה הראשונה שבה התחלתי לרוץ, 5 ק"מ בפיטצבורג ארה"ב, טריאתלון תל אביב, חצי איש ברזל בגן שמואל".

שיא אישי.

"השיג ראשון היה לסיים מרתון על הרגליים באמסטרדם 2015, הישג שני היה לסיים חצי מרתון מדברי אחרי פציעה קשה וחזרה לספורט".

מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?

"בתחילת הדרך היתה התלהבות אדירה מריצה, היום זו דרך חיים. ביום שבו אני מתאמן אני מספיק לעשות בעבודה הרבה יותר דברים מאשר ביום שבו אין אימון. האנרגיות, הסדר ותחושת הסיפוק אחרי כל אימון הן אלו שגורמות לקום בבוקר, מה גם שהגוף כבר התרגל".

האם אתה מקפיד על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?

"החל מיולי 2015 הבנתי שספורט זה רק חלק מהעניין, השאר זו התזונה. מאז אני בידה המקסימות של סימונה שטוק-גורן, דיאטנית קלינית ומומחית בתזונת ספורט. התזונה קשורה בסוג האימונים שאני מבצע. משתדל לאכול מספיק פחמימות וחלבונים לפני ולדאוג לירקות וסיבים אחרי הפעילות. ארוחות הבניינים מתוכננות מראש. ככל שאני עושה ספורט אני פחות חבר של בשר, הגם שאני לא צמחוני או טבעוני, עדין אני ממש לא קרניבור כמו פעם".

מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?

"קודם כל צריך תמיכה מבית, ללא תמיכה כזו, לא תוכל להתחיל ספורט וקריירה. משפחה תומכת זה המפתח לכל יתר ההצלחות בחיים. אני שומר על סדר יום מאוד מוקפד כולל שעות קימה בבוקר, 5 בבוקר אני על הרגלים, מאוד משתדל ב-22:00 ללכת לישון".

"אני מאוד אוהב לרכוב על אופניים, ריצה לנשמה" | צילום: אלבום פרטי

על מה היית מוותר בספורט שלך?
"עד לא מזמן הייתי מוותר על השחייה, אבל מאז שהתגברתי על הפחד ממים פתוחים וחליפת השחייה הצטרפה למשפחת הציוד ספורט שלי,  אני מחכה לשחייה בים. אני מניח שחיזוקים זה משהו שאפשר היה לוותר עליו"

סיפור בלתי נשכח? 
"לכל ספורטאי יש רגעי משבר, במיוחד בספורט למרחקים ארוכים. הרבה פעמיים הראש הוא זה שסוחב כשהגוף מסרב ואם אין מפסיק חוסן מנטלי, אז נשברים. באוקטובר השתתפתי בתחרות חצי איש ברזל בגן שמואל, הכול היה נפלא עד שבריצה התחיל להציק לי הארבע ראשי ברגל ימין. שלושה קילומטר לפני שסיים, התחיל להציק לי גיד אכילס ברגל שמאל, ושאלתי את עצמי, מה עכשיו? באותו רגע נזכרתי בבן שלי הקטן שחולה במחלת ניוון שרירים מסוג בקר, הוא אומר לי לפעמים בערב, 'אבא אני עייף וכואבות לי הרגלים'. חשבתי לעצמי, הכאב שלי עכשיו בתחרות הוא מבחירה, אצלו אין דרך לבחור, הוא נולד עם זה וצריך לדעת לחיות עם זה. אם זה כך אני לא פורש ואני מסיים את התחרות. מאותו רגע ועד לסוף הריצה לא חשבתי על שום דבר חוץ מאשר על קו הסיום. נעמי רצה איתי את המאה מטרים האחרונים , הגעתי לקו הסיום, וחוץ מפרץ של דמעות ומשפט לנעמי 'אני שונא את המחלה שלו', לא יכולתי להגיד יותר כלום.

"לכל ספורטאי יש רגעי משבר" | צילום: אלבום פרטי

"בשנת 2013 במסגרת ההכנות למרוץ מרתון תל אביב, פגשנו רעייתי ואני את נשיאת העמותה האמריקאית העוסקת בנושא מחלת ניוון שרירים דושן ובקר, היא ספרה לנו על ילד בין 10 שהם נאבקים להציל אותו על מנת להשתיל לו קוצב לב, הואיל והמחלה החלה להתקדם בקצב מהיר ופגעה בליבו, בשלב שזה בדרך כלל לא קורה ואף ספרה על אבא שלו שפתח דף פיסבוק בשם Mitchell's Journey שנועד לעקוב אחר סיפור ההתמודדות של הבן שלו עם המחלה. לאחר מספר ימים חזרנו ארצה ונכנסתי לדף לעקוב לראות מה קורה עם הילד וראיתי שהוא נפטר והוא בסך הכל בן 10.

"אחרי שהוא נפטר, ההורים שלו בחרו דרך להנציח אותו, הם המשיכו לקדם את הדף בפסיבוק והחליטו שהם ממשיכים להילחם במחלה. אבא שלו כתב 'אני לא יכול להציל את הבן שלי ממחלת הדושן, אבל אני יכול לנסות ולהציל ילדים אחרים'. זו גדולה בעיני, אדם שאיבד את היקר לו מכול והחליט שהוא ממשיך להילחם. החלטתי שאת אותו מרוץ של 10 ק"מ במרתון תל אביב אני רץ עם תמונה שלו על הגב, ומאז בכל מרוץ שאני רץ התמונה שלו על הגב שלי והוא ומשפחתו אצלי תמיד בלב".

מודל לחיקוי.

"שמחת החיים של רוד סטיוארט".

טיפ לספורטאים אחרים?

"ספורט הוא תחביב, גם אם הוא תחרות המטרה ליהנות, המטרה להיות בריא ותמיד לזכור שאנחנו רוצים את אימון יום המחר, שום אימון, שום תחרות, לא מצדיקים פציעה. צריך לדעת מתי לוותר ומתי לעצור".

מה המטרה הבאה? 
"אני משתתף בחצי ישראמן בסוף ינואר, מחכה שוב בכיליון עיניים לרכיבה על כביש 12".

לכל ספורטאי השבוע לחצו כאן

אם גם אתם ספורטאים ורוצים לקחת חלק במדור, פנו במייל [email protected] לדגנית לקבלת שאלון ואולי גם אתם תופיעו במדור ספורטאי השבוע.