ממו על קו הסיום באליפות ישראל במרוצי שדה 2011 בה סיים שני

מקפיד על תזונה נכונה:
אני עובד במכבסה של בית מלון ואני אוכל את האוכל שמגישים בבית המלון. האוכל פה ממש טוב. לפני העבודה במלון היו לי קשיים עם נושא המזון. קשה גם לשלם שכר דירה וגם לקנות אוכל. עליתי 4 קילוגרמים רק מהאוכל כאן ואני חושב שאני שוקל היום 62 ק"ג. אני עובד כמו חמור אבל יש תמורה עם המזון.

ממו עם מאמנו גיא בן אפרים

איך משלבים קריירה, ספורט ומשפחה?
אני מתחיל לעבוד ב-7 בבוקר. אני קם ב-4 בבוקר ומתחיל את האימון כבר ב-5. אני מסיים את הריצה במלון ומגיע ישר לעבודה. בשביל זה אני משאיר תיק בעבודה בלילה שלפני. האמת ממש קשה לשלב עבודה ואימונים חזקים כמו שהמטרות שלי מצריכות. תודה לאל הרגליים לא כואבות לי אבל אני תמיד מרגיש את העייפות ואת הגב כל היום. אחרי העבודה לעשות אימון זה הכי קשה. אין טיפה של אנרגיה והאימון אף פעם לא יוצא איך שתכננת. כשאני רץ בבוקר אני מקבל את האנרגיה מחברים שאני רואה על הדרך. הם תמיד מצפצפים לי עם הרכב וזה תמיד עושה לי טוב. מהעבודה אני בדרך כלל חוזר באוטובוס. תמיד שואלים אותי באוטובוס "מאיפה אתה?" כי חושבים שאני קנייתי או סודני בגלל צבע העור השחום. רק ששומעים אותי מדבר עברית מאמינים לי שאני מפה.

משתתף בתחרויות, אם כן אלו?
משתתף במרתונים. חולם לעשות את מרתון ברלין. החלום הכי גדול שלי היה להשתתף באולימפיאדת לונדון ב-2012. אולימפיאדה יום אחד הוא החלום והשאיפה. כמובן שאני רוצה בעתיד לנסות לשבור את השיא הישראלי במרתון, 2:14 שעות של סטאין מוונציה.

ממו בחימום לפני מרוץ כפר סבא ע"ש זיו בללי ז"ל 2011

מה המוטו שלך בחיים:
לפעמים אני רואה שלא הולך לי וממש בא לי לפרוש. אבל לפני שאפרוש אני אעשה כל מה שאני יכול. אני ממשיך עד הסוף ואני לא אתייאש מהר למרות שזה קל מאוד להתייאש. הלוואי והייתי יכול להתפרנס מהריצה. מאוד הייתי רוצה להתפרנס מהריצה, אבל כרגע זה לא קורה, למרות שאני אוהב מאוד אוהב את הספורט ונותן את כל הנשמה שלי לזה. יהיה טוב רק אסור להתייאש.

ממו במקום השני מרוץ כפר סבא ע"ש זיו בללי ז"ל 2011

מסר לאומה:
אני ממש מתבאס על מה שקרה בירושלים. התאמנתי ממש קשה למרתון וזה ממש מדכא שככה זה נגמר. הטעות בדרך- בתוך המנהרה (הקרובה לסיום) לא היה מי שיכוון אותנו. פשוט לא ראינו אף אחד. חזרנו אחורה וגם שם לא היה אף אחד. ראינו את הפיניש על הכביש והיה נראה לנו שהסיום שם. שאלתי איזה חייל שעמד שם לאן לרוץ והוא הצביע כלפי קו הסיום של חצי המרתון, ולשם רצנו. הרגשתי ממש רע עם כל מה שקרה שם. זה שהיה ממוקם אחריי לקח לי את המקום החמישי. אני לא מבין איך ? הוא היה דקות אחריי. הייתי רוצה לקבל תשובות.  רק 40 דקות אחרי שסיימתי הודיעו לי שזה בכלל לא היה הקו הסיום שהייתי צריך לעבור. הזמן שנתנו לי לאחר כל הבלגן היה הזמן שאיתו הגעתי לקו הסיום של חצי המרתון. היה לי שעון גרמין על היד והוא הראה לי את אותו הזמן שקיבלתי בתוצאות הרשמיות. בסופו של דבר אני שמח שהשתתפתי. זו חוויה בשבילי. הייתה שם אווירה אחרת שלא הרגשתי בשום מקום אחר.זה היה מרוץ במגרש הביתי. עשיתי מה שיכולתי. פתחתי עם הרצים הקנייתים. הם פתחו לאט והלכתי איתם. הם כל הזמן שמרו אחד על השני. מגבירים ומורידים קצב. עד הק"מ ה-24 הייתי איתם. היינו קבוצה של בערך 10 רצים.לצערי לאחרונה אני סובל במרוצים הארוכים מבעיה של כאבים קשים בצד. הם הופיעו בכל מרוץ ארוך שעשיתי בשנה האחרונה וגם בירושלים זה נפל עלי. אני מאמין שללא הכאבים אולי אפילו יכולתי לנצח. הרגשתי שאני לא מתאמץ. האנרגיות מסביב נתנו לי המון כוח והרגשתי שזה היום שלי. לא הסכמתי לוותר למרות הכאב. אבל בסוף פשוט לא יכולתי. כיום אני מרגיש שברגליים יש לי את הכוח לעשות מרתון טוב ואני חושב שבעתיד אני אתמקד במרתונים.מאוד הייתי רוצה לעשות מרתון בחו"ל השנה.