היא נדבקה מבעלה לפני כמה שנים בחיידק הספורטיבי ומאז היא מכורה. האתגר הגדול בספורט עבורה הוא בעיקר איך להספיק לעשות אותו, כשהיא עובדת במשרה מלאה וצריכה לדאוג לבית עם ארבעה ילדים. ספורטאית השבוע של שוונג – שרה לוין

מאת:מערכת שוונג

שרה לוין
בת 44, נשואה+4, רעננה

עבודה
רופאה ווטרינרית רשותית במחלקה הווטרינרית של עיריות רעננה וכפר סבא.

ענף הספורט האהוב עלייך?
טריאתלון וריצה.

למה דווקא ספורט זה?
אני אוהבת ריצה כי אני רק צריכה את הנעלי ריצה שלי ואני יכולה לצאת בכל מקום ובכל שעה. אני מתה על ריצה בגשם אז דווקא בחורף אני רצה הרבה. טריאתלון זה התשוקה שלי. אני חושבת שהשילוב בין שלושה ענפי ספורט השונים עושה טוב לגוף. אני לא נפצעת כשאני מתאמנת לטריאתלון. איזה הרגשה מקסימה – לשחות בים, לצאת מלאה במלח ישר לאופניים ואחר כך ישר לריצה – מהמם!

הסיפור שלך עם ספורט…
התחלתי לעסוק בספורט ברצינות רק לפני 4 שנים. בעלי משתתף כל הזמן בתחרויות – טריאתלונים, מרוצים ואיש ברזל, ובהרבה מקרים התלוויתי אליו לאירועים לעודד אותו. האווירה והאנרגיה שיש בכל אירוע מאד מדבקות— ואכן נדבקתי והתחלתי אף אני בטירוף. התחרות הראשונה שלי היתה במרוץ רעננה. הייתי צריכה להתאמן הרבה כדי לרוץ 10 ק"מ. בעלי היה המאמן שלי ורצנו ביחד. איך נהנתי במרוץ הזה! אהבתי את כל האנשים, המוסיקה, האווירה, הזיעה ואפילו את הכאבים בשרירים. סיימתי בהצלחה והייתי כל כך גאה בעצמי!

כשהייתי בת 40 החלטתי שגם אני יכולה לעשות טריאתלון ונרשמתי לטריאתלון באילת כי ידעתי שאם אני ארשם לא תהיה לי ברירה אלא לעשות את זה. לקח לי כמה חודשים טובים כדי להיות מספיק בכושר כדי לשרוד את האימונים הרגילים לטריאתלון. ידעתי איך לרכוב על אופניים, אבל לא ידעתי טוב איך להשתמש בהילוכים, היה לי הרבה ללמוד אבל לשמחתי בעלי והקבוצה שהוא מתאמן איתה "אימצו" אותי ועזרו לי. חשבתי בהתחלה שאני אעשה את הספרינט אבל בעלי אמר לי ש"אין שום נציג של משפחת לוין שיעשה רק ספרינט. אם את מתאמנת לטריאתלון, את מתאמנת לטריאתלון שלם!", וזהו, סגרנו. אני חושבת שבתחרות עצמה חייכתי כל הדרך. האנרגיה, המוסיקה, האנשים, המשפחה שלי היו שם לעודד, הקושי ברוחות פשוט היו מקסימים. היה מאד מרגש!

היכן מתאמנת ועם מי?
אני מתאמנת עם חברים טובים. יש לי חברות קבועות שאני רצה איתן 3 פעמים בשבוע, אני שוחה בקאנטרי קלאב ברעננה עם הבנות שלי או לבד ויש לי חברות אחרות לרכיבה באופניים או שאני רוכבת עם בעלי. כל האנשים שאני מתאמנת איתם הם כמו משפחה.

כמה שעות בשבוע את מקדישה לספורט?
זה תלוי לאיזו תחרות אני מתאמנת. אם זה לטריאתלון אז אני מתאמנת כ-8 שעות בשבוע. יום המנוחה שלי הוא תמיד ביום שבת. אם אין לי תחרות בקרוב אז אני אעשה כ-6 שעות בשבוע.

משתתפת באירועי ספורט? אם כן, מה האהוב עלייך?
השתתפתי במגוון תחרויות טריאתלון, ריצה ושחייה. במרוץ רעננה אני משתתפת באופן קבוע ואני משתדלת להשתתף בכמה שיותר תחרויות טריאתלון בימי שישי, כיוון שאני שומרת שבת. התחרות שהכי נהניתי בה מבחינת החוויה היא מרוץ השליחים קק"ל מי-ם לים, המרוץ האחרון בו השתתפתי, בחמישי שעבר בלילה. הקמנו שתי קבוצות של 6 שליחים כדי לרוץ תמיד בזוגות. כשהגענו, באמצע הלילה, בחושך ובקור, אמרנו "אנחנו משוגעים לעשות את זה, מה חשבנו לעצמנו?" אבל בסוף כולנו נהנינו נורא. זו פעם ראשונה שאני רצה בחושך וזאת היתה חוויה נפלאה, המסלול היה מקסים, כולם עודדו אחד את השני, היתה אווירה טובה והקונספט היה מאוד מיוחד ושונה – יופי של מרוץ.

שיא אישי – תוצאה או הישג מיוחד
להשלים את הטריאתלון הראשון שלי באילת, בשנת 2009 – זה משהו שלא דמיינתי שאני אצליח לעשות ועמדתי במשימה. בסוף הייתי מאוד גאה בעצמי.

תחרות או אירוע ספורט אהובים במיוחד
באולימפיאדה אני צופה באדיקות בתחרויות השחייה והריצה, שהן תמיד מרגשות. ביומיום אני מאוד אוהבת לצפות בתחרויות רכיבה על סוסים, שזה ספורט שאני מאוד אוהבת ובהוקי קרח, אני אוהדת של הקבוצה הביתית שלי – ה"פיטסבורג פינגווינס". 

קו סיום באופק
החלום שלי זה לעשות חצי איש ברזל.

מקפידה על תזונה נכונה? אם כן, איך?
אני משתדלת להקפיד. אני מנסה לאכול כמה שפחות פחמימות וזה אתגר גדול בשבילי כי אני מתה על פחמימות ואוכלת קינוחים רק בשבת. יש אנשים עם כוח רצון גדול ואני קצת חלשה במה שקשור לאוכל אבל אני עושה כמיטב יכולתי.

גילטי פלז'ר – במה את חוטאת?
קינוחים. אני מתה על עוגיות ודברים מתוקים. אני מתעסקת בספורט כדי שאני אוכל לאכול עוגיות.

על מה היית מוותרת בספורט שלך?
הכי מעצבן זה לקום מוקדם על הבוקר. כמו כל בית בבקרים אנחנו מאד עסוקים – הילדים צריכים להגיע לבית ספר, תיקים חייבים להיות מוכנים, מישהו צריך לטייל עם הכלבה. רוב הימים אני צריכה עד שעה 7:00 בבוקר לסיים את האימון והמקלחת ולהיות מוכנה לקחת את הבן לבית ספר ולהגיע לעבודה. אני ובעלי מחלקים את הימים בשבוע לטייל עם הכלבה ולקחת את הבן שלנו לבית ספר כדי לתת לכל אחד קצת יותר זמן על הבוקר להתאמן.

איך משלבים בין ספורט למשפחה/קריירה? זאת השאלה החשובה והקשה! זה מאד מאד קשה ואני חושבת שזה יותר קשה לנשים מגברים. אני צריכה לשלב את הספורט עם העבודה כאמא למשפחה מאד פעילה + עבודה אינטנסיבית במשרה מלאה.לא משנה שאני מתאמנת המון שעות ואז חייבת לעבוד יום שלם בעבודה, המשפחה עדיין רוצה בגדים נקיים ומקרר מלא וארוחת ערב מוכנה ואורחים לשבת. ממש לא פשוט. אני מעדיפה להתאמן מוקדם בבוקר כדי שיהיה לי את שאר היום פנוי. אבל אני צריכה להיות גמישה ולהכניס אימונים מתי שאני מגלה זמן פנוי. לכן, יש ימים שאני רצה או שוחה בערב ולפעמים אני דואגת שהכל מוכן למחר ונופלת למיטה מוקדם בערב – הרבה פעמים אני כבר ישנה בשעה 21:00. המשפחה שלי וגם הצוות בעבודה מאד תומכים בי (לפעמים חושבים שאני משוגעת אבל תומכים בכל מקרה).

לוין ובעלה, ג'וש, משלבים משפחה וספורט במרוץ השליחים קק"ל מי-ם לים

מודל לחיקוי/דמות נערצת
אמא שלי. היא היתה יכולה לשלב גידול 7 ילדים ועבודה בלי להתאמץ.

מה מותג הספורט האהוב עלייך?
אני מתה על נעלי ה-Asics ועל אופני ה-Trek שלי.

חוץ מספורט…
אני מאד אוהבת מוסיקה וערב ריקודים שיש למשפחה שלנו במטבח כמה ערבים בשבוע. אני אוהבת טיולים בשטח (הכי טוב אם זה כולל מים) עם המשפחה אבל אני גם יכולה ליהנות עם ספר טוב וכסא נוח בחוף הים.

סיפור לנכדים
לפני פחות משנתיים פתאום, ללא סיבה, קיבלתי פקקת בורידים עמוקים – היה לי קריש דם ברגל. הייתי באימון וחשבתי שמתחתי שריר ואז, באמצע ריצה, פתאום לא יכולתי לנשום. גילו שהיתה לי גחלת ריאתית (קרישי דם ברגל נשברו ועברו לריאות שלי). הייתי מאד חולה תקופה ארוכה ורק אחרי 6 חודשים, כשהתחלתי להרגיש יותר טוב, רציתי להתחיל לאט לאט לחזור לספורט. הייתי צריכה להתחיל מחדש. לקחת גוף בלי סיבולת וכושר ולבנות אותו שוב. היתה לי מלחמה רצינית אבל לא הסכמתי לוותר. בעלי והילדים שלי היו מקסימים ועודדו אותי לאורך כל הדרך. התחלתי לשחות שוב, לאט. התחלתי לרכב באופניים, לאט, והתחלתי לרוץ, לאט. רציתי מטרה ולכן נרשמתי למקצה הספרינט בטריאתלון באשקלון, באוקטובר 2012 . עבדתי ממש קשה כדי להגיע מספיק בכושר כדי להשתתף באירוע.

ביום הטריאתלון קמנו לעננים רבים בשמיים והתראות לגשמים. אמרתי לבעלי שעבדתי קשה מדי לוותר. השחייה היתה מצוינת והאופניים התחילו טוב , אבל הזינוק לנשים היה מאוחר כשהגענו לאמצע מסלול האופניים התחיל לרדת גשם (הראשון לעונה). בירידה אישה אחת לפניי החליקה ונפלה, אני עשיתי תנועה מהירה כדי לא לפגוע בה וכך גם אני החלקתי ונפלתי. כל הצד השמאלי שלי היה מלא בדם ולכלוך והמרפק שלי כאב נורא. אחרי ששכבתי כמה דקות קמתי ובדקתי שאני יכולה להזיז את כל חלקי הגוף והחלטתי שאני אסיים את התחרות. האופניים שלי וההילוכים היו שבורים וכמעט התחלתי לבכות. אמרתי לשוטר שאני מאד רוצה לסיים את התחרות. הוא עזר לי לסדר איכשהו את האופניים כך שהצלחתי לסיים את המסלול. כשהגעתי לסיום שלו בעלי והבת שלי נבהלו ואמרו "אוי, מה קרה?!". התחלתי לספר להם, אבל בעלי אמר "תספרי בנסיעה הביתה, את עדיין צריכה לרוץ! תחליפי נעליים, תחליפי קסדה לכובע! מהר!". רצתי וסיימתי את התחרות בהצלחה ועם חיוך. למחרת גילינו אחרי צילום ששברתי את המרפק בנפילה באופניים. ולסיכום – לא תמיד קל להצליח. חייבים מטרה ולהיות מוכנים לעבוד קשה כדי להגיע אליה.

המוטו שלי בחיים
"אי אפשר" לא מופיע באוצר מילים שלי. אם אנחנו עובדים מספיק קשה אנחנו יכולים להגיע לכל מטרה.

מסר לאומה
אני עליתי ארצה מארצות הברית. כל יום אני מרגישה את הברכה לחיות פה, במדינת ישראל, הארץ שלנו. בכל תחרות אני מתרגשת כי אני משתתפת באירוע עם אלפי אנשים, רובם יהודים כמוני! חלקם דתיים, חלקם חילוניים, אבל זה לא משנה – כולנו עם אחד וכולנו קשורים עם האהבה לספורט.