מורן מישל, 39 מכפר סבא, בעלת הבלוג בסלונה "למה רצה נשמה", לוקחת חלק בפרויקט האינסטגרם "האנשים של בזק" בו אנשים מובילים בתחומם מספרים כיצד האינטרנט שינה את חייהם
"כל כך סבלתי מזה שכדי לסיים יותר מהר התחלתי לרוץ. מאז לא הפסקתי" | צילום: באדיבות עוזי סלטון
איך נכנסת לראשונה לספורט?
"תמיד עשיתי איזשהו ספורט וגם הייתי בטטת כורסה. מסתבר שזה לגמרי אפשרי במקביל. כנערה הייתי ילדה של הים, צלילה, שחייה, סקי, אבל בשיעורי ספורט בבית הספר לא הייתי מוכנה להשתתף גם אם היו מכוונים לי אקדח לראש. בהריונות ואחרי הלידות עשיתי יוגה וסטודיו סי והתאהבתי במאמץ של השרירים וההזעה, אבל אם הייתי צריכה לצאת לאסוף ילדה מחברה 500 מטר מהבית הייתי נוסעת באוטו. אחרי הלידה הרביעית החלטתי להתחיל הליכות כדי להתאוורר קצת מהבית ולשפר את הכושר. כל כך סבלתי מזה שכדי לסיים יותר מהר התחלתי לרוץ. מאז לא הפסקתי".
למה בחרת דווקא בספורט הזה?
"יש משהו בריצה למרחקים ארוכים שמשלב מאמץ ואתגר עם שקט, המון מרחב וזמן לעצמי עם אפשרות כל הזמן לשפר הישגים וליצור ריגושים חדשים. מצד אחד יש לי יצר הישגי ומצד שני אני שונאת תחרות, אבל בריצה אני בתחרות רק עם עצמי, ככה שאני כל הזמן מנצחת. זה מודל מושלם".
מה ענף הספורט האהוב עלייך?
"בשלוש שנים האחרונות ריצה, ריצה. לאחרונה גם שחייה. אבל אני מאוד אוהבת יוגה ומאוהבת בספורט ימי כמו צלילה, סקי מים, סאפ, את כולם אני ממש לא עושה כבר מלא זמן".
"יש משהו בריצה למרחקים ארוכים שמשלב מאמץ ואתגר עם שקט" | צילום: תומר פדר
היכן את מתאמנת?
"אני רצה עם קבוצה יוצאת דופן של אנשים, שהורכבה על ידי מאמן שהוא ממש מתנה שקיבלתי לחיים, עינב גטריידה. הכרנו בפרויקט של אדידס וסלונה ולמרות שהוא ניסה להיפטר ממני אחרי הפרויקט, אני סירבתי לקבל את הפיטורין ונשארתי. הוא מאמן כל כך עשיר בידע ובעל כשרון מיוחד לאנשים שאני מתפעלת ממנו כל פעם מחדש".
כמה שעות שבועיות את מקדישה לספורט?
"כרגע אני פצועה אז אני מקדישה כ-20 שעות ביממה למחשבות על כמה שבא לי לחזור לימים שבהם הקדשתי 10-12 שעות בשבוע לאימונים".
ספרי על תחרויות שהשתתפת בהם?
"בהגדרה, אני לא משתתפת ב׳תחרויות׳ אלא ב׳מרוצים׳. בשום קנה מידה אני ורובנו איננו עומדים בסטנרטים תחרותיים, כך שהמונח הזה לא מדבר אליי, כי לא מתאים לי כל חיי ׳להפסיד׳. אני רצה כדי לנצח ועושה את זה על בסיס קבוע רק בגלל שאני לא רצה ב׳תחרות׳. השתתפתי במרתון תל אביב האחרון, זה היה המרתון הראשון שלי, התכוננתי לחצי מרתון אבל כבר עשיתי חצאים לפניו והמאמן אמר שאני יכולה להצליח במלא, אז בזמן די קצר בנינו תכנית חפוזה למעבר מחצי למרתון מלא ועשיתי את זה. נהניתי מכל רגע, וזה כמובן שקר, כי היו המון רגעים קשים שרק אחרי הבננה באוהל המרתוניסטים נצבעו בזוהר מיוחד של הכרת הטוב והערכת ההישג".
"בהגדרה, אני לא משתתפת ב׳תחרויות׳ אלא ב׳מרוצים׳" | צילום: אלבום פרטי
שיא אישי מיוחד.
"לפני מרתון תל אביב נרשמתי לסובב עמק. לא היה לי מושג מה זה, אבל הייתי אחרי חצי ראשון, והמוח הלינארי שלי אמר ׳אוקיי, עשינו 21 – עכשיו 33, כולה עוד 12 ק״מ׳. לא היה לי מושג בריצות שטח, לא היה לי מושג ירוק בעליות, וגם לא איפה זה ׳סובב עמק׳. סתם נרשמתי. לשמחתי כתבתי על זה סתם בקטנה בפייסבוק וניצן – איש זר לגמרי שהיום הוא חבר, הזמין אותי להצטרף אליו לריצות ההכנה למרוץ, שאפילו לא ידעתי שיש כאלה. רצנו יחד בהכנות, בדרך שנינו נפצענו. הגעתי למרוץ עם חששות שלא אצליח לסיים. באמצע הדרך נפרדנו כי ניצן סבל מכאבים ואני המשכתי המון ק״מ לבד, במסלול שבזכות ניצן כבר הכרתי בעל פה. סיימתי ונהניתי מהמרוץ בטירוף. בסיום פרצתי בבכי מתפרק לגמרי. אחרי טלפון הבית, טלפון למאמן וכמה דקות שהייתי צריכה כדי לאסוף את עצמי לקחתי את הרגליים הכואבות שלי ורצתי חזרה אחורה למסלול לאסוף את ניצן ולצלם אותו עובר בשער אחרי שעות של מאמץ וכאב שלו. אם אני לא טועה גם כשצילמתי את ניצן חוצה את קו הסיום בכיתי. נורא ריגש אותי המרוץ הזה".
מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"אני רצה כדי לנצח את החיים, ובשילוב של הריצה עם הפעילות שלי ברשתות החברתיות הבנתי שהריצה שלי מעודדת גם נשים ואפילו גברים אחרים לצאת ולנצח את עצמם. המוטו שחקקתי לעצמי בראש בהכנה לחצי הראשון שנראה לי בלתי אפשרי היה ׳כשאת עושה משהו בשבילך את תמיד מנצחת׳, זה נשאר נכון לאורך כל הדרך, וזו הסיבה שאני רצה".
"אני רצה כדי לנצח את החיים" | צילום: רונית כהן
האם את מקפידה על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?
"משתדלת. אני אמא לחמש בנות, לא תמיד יש זמן, כוח או פרטנרים לתזונה נכונה. כשאני במיטבי ומתאמנת אני אוכלת מסודר, מקפידה על כמויות נכונות של מזון, שילוב נכון של אבות המזון. מקפידה על אכילת ירקות ופירות, המון מים, שייקים וספירולינה. עכשיו, כשאני פצועה, זה קצת מתרופף אבל אני לא מתפרעת לגמרי. אני מאוד מודעת ויודעת שבקרוב כשאחזור להתאמן התזונה תחזור להתאים את עצמה לסגנון החיים שלי כשאני רצה. הגוף דורש את זה בעצמו, זה הכי קל לי".
מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"שאלת מליון הדולר. בן זוג מפרגן, ילדות מפרגנות וארון ענק לאחסן בו את רגשות האשם. וחוץ מזה, ההבנה שאם יש אנשים שמצליחים לעשות את זה באותן 24 שעות ביממה, סימן שזה אפשרי. למדתי להתאים את סדר היום שלי לריצה, התחלתי ללכת לישון מוקדם ולקום עוד יותר מוקדם, וגם להכין את הבית מראש לחודשיים האינטנסיביים שלפני מרוץ, כדי שלא איעלם פתאום ושלא יהיו הפתעות. בבית ידוע שזו תקופה קשה שחולפת, ואז יש רגיעה, אבל עד שאני חוזרת לרוץ בפול גז הם כבר כל כך משתגעים ממני בבית כי אני על קוצים, שזה מסתדר לכולם מעולה".
"אני אמא לחמש בנות, לא תמיד יש זמן, כוח או פרטנרים לתזונה נכונה" | צילום: אלבום פרטי
על מה היית מוותרת בספורט שלך?
"פציעות. אוף, איזה סרט רע זה. זה כואב, מעכב, מתסכל, וכל כך מיותר. עכשיו אני לומדת קצת כדי לנסות לרוץ יותר חכם כשאחזור מהפציעה הנוכחית. אם אצליח זה יהיה נצחון משמעותי מבחינתי".
ספרי סיפור בלתי נשכח?
"ה-סיפור הבלתי נשכח שלי הוא ממרוץ מדבר לים, שבא קצת אחרי מרתון תל אביב. התכוננו למרוץ שליחים בשני זוגות כדי שכל זוג חברים ירוץ את המקטע שלו יחד עד להחלפה, אבל בן הזוג שלי ואחד מבני הזוג השני נפצעו ופתאום נראה לי לא כל כך נעים לראות מסלול סגור, אז יום וחצי לפני המרוץ החלטתי שאני הולכת על המסלול המלא – 50 ק״מ. הייתי משותקת מפחד בכינוס, אבל היו איתי חברים שהרגיעו ועודדו, והיה את עוזי, הבן זוג שנותר שלם ובריא שהיה אמור לרוץ איתי חצי מהדרך, וברגע שזינקנו הכל התחבר באופן מושלם. זה המרוץ שהכי זרם לי והכי נהניתי ממנו עד כה, ומרוב שהוא היה כזה גם עוזי המשיך איתי עד סופו. זה היה קצת טירוף והרבה וואו".
"אני שוחה עם סבתא כל יום שני בבוקר ומתפעלת מהשלווה שהמים נוסכים עליה" | צילום: אלבום פרטי
מי המודל לחיקוי שלך?
"אני יכולה לזרוק שמות של רצים קנייתיים קלי משקל ואדירי ריחוף, אבל זה כל כך אובייס. מי שאני באמת מסתכלת עליה בעיניים משתאות זו סבתא שלי. היא לא ספורטאית בשום דרך, אבל היא שוחה בבריכת גורדון כבר עשרות שנים – פעם מדי יום ועכשיו 3-4 פעמים בשבוע. יש לה גידול בריאה והיא אחרי טיפולי כימו׳ שפגעו לה ברגליים ובכלל החלישו את גופה, אבל היא דובקת בשחייה אפילו שהרגליים בקושי נענות לה פשוט כי אין דבר שעושה לה יותר טוב מזה, לגוף ולנפש. עכשיו אני שוחה איתה כל יום שני בבוקר ומתפעלת מהשלווה שהמים נוסכים עליה ומכמה שהשחייה המועטה שהיא מסוגלת לה עדיין מחברת אותה לעצמה ולשקט שלה. ככה אני רוצה לרוץ, לא משום סיבה אחרת ולא לשום מטרה אחרת. והלוואי עליי שבגיל 83 אוכל לעשות את מה שעושה לי טוב בלי אגו ובלי להחליט שאם אני לא חזקה ומהירה כמו פעם עדיף לא לעשות כלום".
תני טיפ לספורטאים שקוראים אותך עכשיו?
"יש לי שניים. טיפ אחד חשוב הוא, אל תיפצעו. זה קשה, זה דורש מאמץ מיוחד פיזית, כי צריך לגוון את סוגי האימונים, להקפיד על חיזוקים, לעשות עוד דברים שאינם הענף המרכזי שעוסקים בו, וגם מאמץ מנטלי, צריך לדעת לרסן את עצמך ולפעמים להוריד רגל מהגז ולוותר על יעד כדי להימנע מהפציעה המאותתת על בואה הקרב. עדיף להפסיד מרוץ או לנוח שבועיים מאשר להיפצע ולהפסיד עונה. מניסיון. טיפ שני, תמצאו חברים לרוץ איתם. חיי הריצה שלי השתנו ללא הכר מאז שהתחלתי לרוץ עם החברים הנפלאים בקבוצה של עינב גטריידה ומאז שהצטרפתי לקבוצת הריצה החברתית שלי – הקייטנה של ליאור, שנפגשת כל שבת לריצות הנפח. כל כך הרבה יותר כיף לי לרוץ כשהאנשים האלה איתי".
"בן זוג מפרגן, ילדות מפרגנות וארון ענק לאחסן בו את רגשות האשם" | צילום: אלבום פרטי
מה המטרה הבאה בלוח המטרות?
"לחזור לברלין כדי להשלים את המרתון שהשנה הפסקתי באמצע בגלל הפציעה. אבל אם להיות יותר ריאלית בהתחשבות בנסיבות, אני נורא אשמח כשאצליח לרוץ שוב 10 ק״מ. אז אני מניחה שהמטרה הקרובה היא להחלים, מלא ועד הסוף".
אם גם אתם ספורטאים ורוצים לקחת חלק במדור, פנו במייל [email protected] לדגנית לקבלת שאלון ואולי גם אתם תופיעו במדור ספורטאי השבוע
