איריס חנגל 46 מנס ציונה, עובדת בסוכנת ביטוח ובעלת מועדון לאימונים פונקציונליים Urban jungle the house of sport. תרוץ את המרתון המלא בטבריה ביום שישי הקרוב
"רק דרך הרגליים באמת אפשר לראות את העולם" | צילום: אלבום פרטי
איך נכנסת לראשונה לספורט?
"בשנת 2010, לאחר מעבר דירה מראשל"צ לנס ציונה, חברתי לקבוצת ריצה מקומית עם המאמן המיתולוגי שמעון אלימלך ולראשונה התחלתי לרוץ את 2 הק"מ הראשונים. לא היה לי פשוט ולא ממש התחברתי לסבולת ולריצה, אך לקבוצת ריצה יש את 'כוח ההנעה' ואחד מחברי הקבוצה, הוותיק שביניהם, דאז היה איש קבע, רוברטו שמו, שאמר לי: 'איריס כשתפסיקי להגיע לריצה עם עגילי חישוק ותרשמי למרוץ נייקי, רק אז תכנסי באמת לעולם הריצה' וכך היה אחרי מירוץ נייקי הראשון התאהבתי והתמכרתי לריצה".
למה בחרת דווקא בספורט הזה?
"בחרתי בעולם הריצה מאחר ורק דרך הרגליים באמת אפשר לראות, להריח, לחוות, להקשיב ולשמוע את העולם בין אם זה בריצות אורבניות או שטח בארץ ובעולם. חרשתי את כל הרי האטלס בעזרת זוג הרגליים שלי, תחרות ריצה שבה עוברים מכפר לכפר ומתחברים חיבור אמתי לאדמה, לתרבויות ולאנשים שאתה חולף דרכם".
מה ענף הספורט האהוב עלייך?
"בעיקר ריצת שטח ואימוני כוח פונקציונליים".
"השתתפתי מעל 20 מרתונים בארץ ובעולם" | צילום: אלבום פרטי
היכן את מתאמנת?
"ביום יום אני מתאמנת עם הפרטנר שלי לאימוני ריצה וכוח שמו דרור, היום שלנו מתחלק לשניים: אימון ריצה בבוקר ואימון כוח בערב, את אימוני הכוח אנו מתאמנים באורבן ג'ונגל בנס ציונה. בסופי שבוע, את ריצות הנפח אני רצה עם קבוצת השרוטים שלי, קבוצת ריצה חברתית שהקמנו מספר חברים וותיקים. זה גרעין של אנשים שרצים יחד כבר 8 שנים וחווים חוויות משותפות, אירועים משפחתיים וכדומה".
כמה אימונים שבועיים את מקדישה לספורט?
"בדרך כלל אני מתאמנת בין 4 ל- 5 פעמיים בשבוע משהו כמו 11 שעות שבועיות".
ספרי על תחרויות שהשתתפת בהם?
"השתתפתי מעל 20 מרתונים בארץ ובעולם, התחרויות המאתגרות ביותר היו במרתון באוורסט בשנת 2014. לאחר טרק רגלי של 12 יום הגענו לבייס 1 ומשם יצאנו למרתון האוורסט מגובה 5,364 מטר עד נמאצ'ה באזר מרתון בתנאי מזג אוויר קיצוני, התחיל במסלול מושלג בגובה של מעל מטר והמשיך עם גשמים, ברד ורוחות. מרתון 'מושי' באפריקה למרגלות הקלימנג'ארו בחום היבש של אפריקה ולמחרת יצאנו לטיפוס על ההר הכי גבוה ביבשת אפריקה הנושק לגובה של 5,895. השתתפתי במאי 2015 בטראנס אטלס מרוקו TAM כ-300 ק"מ בהרי האטלס עם טיפוס מצטבר של 19000 אחת התחרויות הכי עצמתיות ומטורפות , ביום חמישי רצנו בחלק המדברי והשמש קדחה עד כדי כך שנשרפה לי הקרקפת, חבשתי כובע מצחיה והקרקפת היתה חשופה בשל שזירת צמות לראשי,סבלתי מיבלות גיהינום ואף ביום האחרון של התחרות כנראה נקעתי או סובבתי את הקרסול שהכפיל את עצמו אך לא וויתרתי לקו הסיום הגעתי".
"בריצה יש לי את החיוך המסתורי, אני קוראת לו 'חיוך הישגי'" | צילום: אלבום פרטי
שיא אישי מיוחד.
"ביולי 2016 לאחר התחרות אולטרה במרוקו לקחתי על עצמי אתגר של 4 מרתונים ב- 4 חודשים, ספטמבר 2016 מרתון אמסטרדם, נובמבר 2016 מרתון מדברי באילת, ינואר 2017 מרתון טבריה, פברואר 2017 מרתון סמסונג ת"א".
מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"'אינטגרציה', בשנות ה- 80 החליטו לשלב תלמידים מרקע שונה מבחינה אתנית וכמי שגדלה בשכונת מצוקה בשכונת התקווה, נשלחתי ללמוד בתיכון בגימנסיה העברית הרצליה בצפון תל אביב. כנערה מתבגרת היו לא מעט השלכות לפערי המעמד הסוציו אקונומי דאז, הפערים היו עצומים. כיום בריצה יש לי את החיוך המסתורי, אני קוראת לו 'חיוך הישגי' שהוא שייך אך ורק לי בכמה וכמה מישורים בזכות המושג הזה אינטגרציה".
האם את מקפידה על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?
"אין לי הקפדה מיוחדת על התזונה שלי, אני נמנעת מאוכל מטוגן, אך לרוב אוכלת הכל ובעיקר אוכל טעים ומנחם".
מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"הסוד הוא 'לשבור שגרה'. השגרה מבורכת וזאת בזכות הסדר שהיא מכניסה לחיינו, היכולת הבין אישית לכבד גבולות ומוסכמות אך לעתים, אם להודות, היא יכולה להיות מאד משעממת, אנו נקלעים לתוך רוטינה שמתעלמת מפלא הבריאה ומתרכזת באוטומט בפעולות והתחייבות שלקחנו על עצמנו. לצאת לשעת ריצת שטח זו הטענת המצבר האנושי, בעיניי זה שבירת שגרה והתחברות לפשטות, לאדמה, לריח עונות השנה, להביט מקרוב באחד מפלאי הבריאה כמו זריחה או שקיעה, להריח רוח מנשבת בריח הדרים, להיות ערה לסביבה המשתנה בהתאם לעונות השנה, לעצור שנייה ולהביט בערוגת שתילים ולאחר שבוע לראות את הצמיחה והגדילה. שעה אחת של כושר חייבת להיות מוטבעת בדי.אנ.איי של האנושות כצורך אמתי לשרוד את היקום ומה שיש בתוכו".
"צאת לשעת ריצת שטח זו הטענת המצבר האנושי "| צילום: אלבום פרטי
על מה היית מוותרת בספורט שלך?
"אני מוצאת את עצמי כל כך נהנית ומופרת מהפעילות הספורטיבית שלי כך שלא הייתי מוותרת על כלום".
ספר סיפור בלתי נשכח?
"יש לי לא מעט מקרים שנחרטים לי עמוק ב'הארדיסק' ללא יכולת מחיקה ואחת מהם זה מתחרות לא אנושית במרוקו 300 ק"מ בהרי האטלס. כמדומני זה היה היום הרביעי לתחרות והמסלול אמור היה להיות קצר ביחס לשאר הימים, כ-37 ק"מ ואני שוב טעיתי בניווט. היה חם מאד, מעל 30 מעלות בצל אני והשטח העצום הזה בעוד אנוכי מנסה למצוא את המסלול או יותר נכון האבנים המסומנות באדום אני שומעת קול שקורא לעברי, 'הלו' אני מביטה לאחור ומבחינה בדמות של גבר בא בימים עם שק על הגב ומסמן לי לעצור, אני ממשיכה בשלי ודוהרת קדימה בניסיון למצוא את הדרך המסומנת והדמות מאחור עדיין ממשיכה לקרוא לי, 'מאדאם, הלו מאדאם ולרגע עולה לי לראש אולי האיש מנסה להוביל אותי לדרך הנכונה שכן כנראה והלכתי לאיבוד.
"בזמן שהמשכתי, אותו אדם ירד בהר למטה לעמק והניח את השק שעל גבו, צפיתי בו מלמעלה והוא קטף עשבים, בשק שהוא הניח היה עיטור בצבע אדום אני לתומי לא הבחנתי שזה בעצם השק שהוא נשא על כתפו וחשבתי לעצמי וואלה הנה הסימון האדום, התחלתי לרדת מההר לכיוון הסימון והתקרבתי לאיש, איש מבוגר ללא שיניים, שזוף ועור די מקומט, לפתע זה אני ואותו איש באמצע שום מקום, הדבר הראשון שיצא לי מהפה זה היה בערבית דרדלה כזו 'אנה מל מלאק' בעברית 'אני של המלך', מאחר והתחרות היתה בחסות המלך והמקומיים נתנו לתחרות כבוד, מצאתי לנכון להגן על עצמי בשם המלך.
"האיש הנחמד ניסה לשכנע אותי לבוא לביתו לכפר עוד כמה ק"מ למטה, הוא הציע לי לחם ותה, קצת נלחצתי בכל זאת אישה לבד באמצע שום מקום, ניסיתי להסביר לו שאני חייבת להגיע לדרך המסומנת באדום כל הזמן אמרתי לו 'טריק חמרה', 'הדרך האדומה', ולאחר שכנוע ביקשתי ממנו שייקח אותי לדרך המסומנת שכן סטיתי ממנה לגמרי. האיש התגלה כאדם טוב באמצע הדרך שעלה איתי בקלות בלתי נתפסת את ההר והביא אותי לדרך המסומנת. הצעתי לו בתמורה שטר הוא כמובן סרב לקבל ואף נישק את כפות ידיי. כל כך התביישתי במחשבות שלי כלפיו ובקשתי ממנו שייקח ממני את השטר וכן נתתי לו את השקית ההפתעות שלי, שקית מזון עם כל מיני חטיפים, אגוזים ודברים טובים.
השתתפה בטראנס אטלס מרוקו כ-300 ק"מ בהרי האטלס" | צילום: אלבום פרטי
"כשחזרתי למסלול, ההרפתקה לא הסתיימה, כלב רועים המלווה עדר של עשרות כבשים החליט לרדוף אחריי בנביחות בלתי פוסקות, לא היססת,י הרמתי אבן והתחלתי לזרוק לעברו מה שמנע ממנו להתקרב אליי, המשכתי בדרכי והגעתי לצלע של צוק מאבן בזלת שקדח מחום בשל השמש היוקדת, זכור לי שהיה בלתי אפשרי לעבור את הנקיק או צוק הבזלת בכל פעם שניסיתי להתקדם נהדפתי לאחור וכל גופי נחרך עם אבני הבזלת. בשלב מסוים זרקתי את מקלות ההליכה קדימה וירדתי על ארבע, בזחילה אטית על מנת להגיע לצלע ההר שהיה כנקיק צר ואורכי עם רוחות מטורפות שהגיעו ל- 100 קמ"ש. אני זוכרת שנקיק על צלע ההר שאורכו כ- 100 מטר לקח לי מעל שעה לעבור בשל רוחות צד מטורפות שהעיפו אותי ימינה ללא יכולת הגנה ועמידה. הדבר היחיד שהיה לעזרתי זה מקלות ההליכה שננעצו באדמת הבזלת הקשה ומחנה אוהלים שהבחנתי בו מלמעלה. הבנתי שהדרך עוד ארוכה אך ניחם אותי כי משם זה היה רק לרדת מצלע ההר".
מי המודל לחיקוי שלך?
"אמא שלי, כי הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו אמא שלי והצלחתי".
תני טיפ לספורטאים שקוראים אותך עכשיו?
"הטיפ שלי הוא לצאת לרוץ ממקום של אהבה והעצמה אישית ולא ממקום של תחרות. רובנו רצים חובבניים ובאם אנו רוצים להמשיך לרוץ למרחקים לפחות בעוד עשור מהיום עלינו להקשיב לגוף, לא לעבוד בעצימות גבוהה שמתישה את הגוף. לתחזק את הגוף והמכונה המשוכללת הזו שנקראת גוף האדם ולהוסיף לשגרת האימונים אימוני כח, לחזק את שרירי הליבה, המייצבים וכך להימנע מפציעות ולזכור תמיד לנשום ולנשום עמוק".
מה המטרה הבאה בלוח המטרות?
"המטרה הבאה שלי הוא מרתון טבריה שייערך בסוף השבוע הקרוב שם ארוץ מרתון מלא. החלום זה תחרות 4 DESERT ארבע מדבריות".
אם גם אתם ספורטאים ורוצים לקחת חלק במדור, פנו במייל [email protected] לדגנית לקבלת שאלון ואולי גם אתם תופיעו במדור ספורטאי השבוע
