אירנה-אור קונובלוב, 28, בזוגיות מאושרת, גרה בתל אביב, מאמנת באגודת ספורט רמת השרון
איך נכנסת לראשונה לספורט?
"איכשהו, בכיתה ז' נכנס לי ג'וק לרזות ולהיות מפתחת גוף – רציתי הרבה שרירים, ובעיקר קוביות בבטן…. מפה לשם, בכיתה ח' אמרו לי שאני גם רצה לא רע והציעו לי להצטרף למועדון הספורט הבית-ספרי. בכיתות ט'-י' אף הגדלתי לעשות והגעתי לאימוני אתלטיקה שהתקיימו באצטדיון בחולון, התאמנתי מספר פעמים בשבוע והגעתי להישגים נאים. אחר כך עזבתי את זה, בעיקר מסיבות בריאותיות, וגם כי החשק להיות ספורטאית פינה מקומו לרצון עז להיות לוחמת בצה"ל. לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, שאת רובו אכן עשיתי בתור לוחמת ומפקדת בגדוד קרקל, החלטתי לעשות לעצמי 'מתנת שחרור' – לרוץ מרתון.
"אכן רצתי אחד כזה במרתון תל אביב 2012, ללא מושג כלשהו, מהו מרתון ואיך מתאמנים אליו בכלל. פשוט אמרתי לעצמי, יאללה, מסע כומתה שרדתי אז למה לא מרתון? שלושה שבועות לפני הזינוק הרמתי טלפון למאמן איציק לוי. רציתי 'להתייעץ'. לאחר שתיקה ארוכה שהשתררה מעברו השני של קו הטלפון, הסכים איציק להנחות אותי קצת. הוא שאל, לאיזו תוצאה אני מכוונת. בלי לחשוב פעמיים, הפטרתי: שלוש וחצי שעות כזה, 5 דק' לקילומטר. עכשיו, כשאני משחזרת את כל זה, אני מבינה כמה הייתי תמימה וחסרת ידע. עם זאת, את המרתון סיימתי בתוצאה מפתיעה עבור עצמי ועבור סובביי – 3:14:33 ש'. חודשים ספורים לאחר מרתון זה, עם מספר מרוצים נוספים בדרך, נאלצתי להניח לריצה בגלל סיבות שונות. ב-2014 הגעגוע לריצה גבר והחלטתי לחזור. וגם, רציתי מאוד לרוץ בקבוצה, רציתי שיהיו סביבי אנשים שאוכל לרוץ איתם. שמעתי רבות על מועדון 'רצי רמת השרון' של זהבה שמואלי. קבוצת הרצים הזאת קסמה לי כל פעם שראיתי אותה על קו הזינוק במרוצים השונים. לכן, התקשרתי לזהבה, שוחחנו, באתי לאימון ניסיון ונשארתי בקבוצה עד היום. מאז למעשה הפכתי לאתלטית, התקדמתי בריצה ולמדתי מזהבה ומהניסיון שלה הרבה דברים שעד אז אף לא העליתי בדעתי".
למה בחרת דווקא בספורט הזה?
"איכשהו, כבר בגיל ארבע אני זוכרת את עצמי רצה בסיבובים בסלון לצלילי מוזיקה. אמא שלי הייתה מבקשת שארקוד ואני פשוט רצתי בסיבובים. בתור ילדה, ברוסיה, אני זוכרת שהשעשוע הגדול שלנו, ילדי השכונה, היה משחק בשם 'מסביב לבית' – מי שורד הכי הרבה סיבובים מסביב לבניין המגורים שלנו. ממש אהבתי את זה! כשהייתי בתיכון, קסם לי הרעיון לקחת נגן MP3 ולרוץ איתו ברחבי העיר. השילוב הזה של מוזיקה ותנועה עד היום גורם לי לתחושת ריחוף בלתי מוסברת וממכרת. כנראה לא בחרתי… ככה נולדתי – עם ריצה בדם".
מה ענף הספורט האהוב עלייך?
"ריצה, כמובן. טוב, גם משקולות – מדי פעם".
היכן את מתאמנת?
"אני מתאמנת בקבוצת 'רצי רמת השרון', בהנחיית המאמנת זהבה שמואלי. אנחנו מתאמנים במגוון מקומות – תלוי בעונות השנה ובסוגי האימונים".
כמה שעות שבועיות או מספר אימונים שבועיים את מקדישה לספורט?
"כ-6-8 אימוני ריצה שבועיים, 1-2 אימוני כוח שבועיים ואימון שחיה – פעם בשבועיים-שלושה".
ספרי על תחרויות שהשתתפת בהם?
"אני רוצה לספר על המרוץ הביתי שלנו – מרוץ אייל. עבורי, הוא אכן מרוץ הבית. גם כי זו מעין 'חובת רצי הקבוצה' להשתתף במרוץ עליו אמונה המאמנת שלנו. גם, כי מדי שנה, מאז שאני בקבוצת 'רצי רמת השרון', אני שותפה להרבה הכנות שנעשות מאחורי הקלעים טרם התייצבות הרצים על קו הזינוק ומאז שאני מאמנת באגודה אני שותפה להכנתם של ילדי רמת השרון לריצה במקצים ה-2 ק"מ וה-5 ק"מ. ההתרגשות של הילדים רבה. ומי שמשקיע באימוני ההכנה אכן מתגאה, ובצדק, בשיאיו החדשים. וגם כי גרתי שנתיים ברמת השרון, ובאותה תקופה, קו הזינוק היה 600 מ' מפתח ביתי – מרוץ הבית פשוטו כמשמעו.
"בנוסף, אני משוכנעת שמרוץ אייל הוא המרוץ המושקע ביותר שקיים במדינתנו. ראשית, כי זהבה דואגת לתת פרסים לעשרת הרצים הראשונים, לנשים ולגברים בנפרד – משהו שלא קיים בשום מרוץ אחר כאן. שנית, יש שלל פרסים, פרסים כספיים למנצחים, שוברים שווי ערך כספי לזוכים בקטגוריות גיל, הגרלות לקהל המשתתפים ובכלל שלל פינוקים בדוכנים הרבים שמוצבים בדשא באצטדיון שברחוב הזית. גם ערכת המרוץ כוללת בתוכה הפתעה – כל שנה משהו אחר. אני חושבת, שמי שנרשם למרוץ הזה, מרוויח כבר במעמד איסוף הערכה. ושלא לדבר על המרוץ עצמו – המסלול שמשלב את התוואי העירוני ואת תוואי השטח, פרדסים ועלייה אחת מפורסמת, המכונה בפי הרצים 'העלייה של אייל'. תמיד, כשאומרים 'אתה בא לאייל', נשמע כמו לבוא להתארח אצל מישהו עם לב רחב. אכן, ההשתתפות במרוץ אייל משולה לאירוח שכזה – מפנק, מאתגר אך עוטף בהרבה טוּב".
שיא אישי מיוחד.
"אתייחס לשיא האחרון שהייתי מאוד מרוצה ממנו ואפילו מופתעת מעצמי – במרוץ אייל האחרון קבעתי את שיאי האישי ב-15 ק"מ: קבעתי תוצאה של 55:30 דק'. קיוויתי רק לשפר קצת את השיא מהשנה הקודמת, אבל שיפרתי בהרבה יותר מ'קצת' – שיפרתי בדקה אחת ו-20 שנ'. זה המון והתחושה היתה שרצתי כל כך חזק, שאני אפילו 'לא יודעת מאיפה זה בא לי'. מובן שקדמו לתוצאה זו אימונים מאתגרים רבים. אבל תמיד טוב להרגיש מופתע מעצמך. וגם, מאז לדעתי לא התעליתי על עצמי באותו האופן. מקווה לחוות את ההתעלות הזאת עוד מספר פעמים".
מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"בשבילי זה כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים. צריך מוטיבציה לצחצח שיניים? העניין הוא שבלי ריצה, אני לא אני. בימי מנוחה שלי אני שורדת בקושי. באמת. מכורה קשות. פעם מישהו אמר לי, מה, אבל בטח כשאת יוצאת לאימון, יש לך מחשבות כאלה של 'נו, למה אני צריכה את זה עכשיו', ואני פשוט חייכתי אליו ואמרתי שאין לי. הלוואי שהייתי יכולה לתאר כמה אני אוהבת לרוץ. אם יש משהו, שממלא אותי עד גדותיי, מחייה אותי, מאתגר אותי, מעניין אותי וסוחף אותי – זה ריצה. אני יכולה לחוות גם אלף רגעי משבר בריצה, אכזבות, ייאוש, אבל לא אוכל לחיות בלי לרוץ. וכאן אחדל משירי הלל ואסכם – המוטיבציה שלי היא האהבה הגדולה שלי לריצה".
האם את מקפידה על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?
"משתדלת שיהיה לי תפריט עשיר מאוזן ומגוון, שיהיה בו די פחמימות, חלבונים, שומנים, סיבים תזונתיים, שהרוב יהיה ממקור טוב ועם ערך תזונתי. אני אוהבת מתוק – לא בהפרזה אבל אף פעם לא אגיד 'לא' למשהו שאני אוהבת. ובכלל, בתור 'ניצולת הפרעות אכילה', אני מזדעזעת כל פעם מחדש איך אנשים סופרים קלוריות באובססיה משוועת, במיוחד כשמדובר בילדות ובנערות מתבגרות. צריך לזכור שמותר גם קלוריה-שתיים בשביל הנפש".
מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"אתייחס לזה קצת אחרת, בארבע השנים האחרונות מצאתי את עצמי 'מג'נגלת' בין אהבתי הגדולה לריצה והתמסרותי לה, בין לימודים במסלול מואץ ותובעני בווינגייט, בין מגוון עבודות ובין משפחה וזוגיות. כשרוצים לשלב הכול, יש לזכור שלפעמים צריך ללכת לא בשביל הקיצון בהכרח אלא בדרך ביניים. גם דרך כזאת נהדרת לזמנים מסוימים, כי אני אחת, והמשימות רבות. אז עושים הכול לאט לאט, עקב בצד אגודל והכי טוב שאפשר לעשות בפרק זמן נתון. ההבנה הזאת באה אליי בדרך קשה, וכתוצאה מכך עברתי לא מעט תקופות לחוצות. בשנה האחרונה אני מלמדת את עצמי קודם כול להירגע כדי למצוא את דרך הנכונה שאוכל ללכת בה".
על מה היית מוותרת בספורט שלך?
"על שלל גורמים בלתי צפויים ולא מתוכננים שמאלצים ספורטאי לחדול מביצוע תכנית האימונים ולחשב מסלול מחדש, כגון: פציעות, מחלות, עומס יתר חריג וכו'".
ספרי סיפור בלתי נשכח?
"אני אחזור למרתון שרצתי אי-אז ב-2012. אציין שנראיתי אז קצת יותר חסונה, שקלתי קצת יותר, אולי עוד איזה 8 ק"ג ביחס לעכשיו, והיה לי גם שיער קצוץ. רצתי חסרת ניסיון, ללא אימוני הכנה, פתחתי כרגיל בקצבי אופוריה מהירים מדי וכמובן שדי דעכתי לקראת הסוף. בקילומטר ה-38 לערך, מדדה בקצב לא קצב, סובלת, נאנחת ומתפללת שייגמר כבר, הרגשתי פתע יד מונחת על כתפי. רץ חביב שחלף על פניי ניסה לעודד אותי וקרא: "יאללה, גבר, עוד קצת!", והמשיך לרוץ. ואני, איכשהו מצאתי בי את הכוחות לענות לו וצעקתי לעברו בקול חורק וצרוד: "אבל אני לא גבר!… "נראה לי שהבחור נשאר קצת בהלם, ואני עד היום צוחקת על זה, נזכרת בעידוד של הזר החולף על פניי בכל מיני אימונים קשים, ממלמלת לעצמי את מילותיו…".
מי המודל לחיקוי שלך?
"אליוד קיפצ'וגה. האופן שבו רץ, החיוך התמידי, השקט שמשלב בטחון, השמחה שנשקפת מעיניו, ובעיקר הצניעות והפשטות – כל אלה ראויים להערצה".
יש לך טיפ לספורטאים שקוראים אותך עכשיו?
"לפעמים, מחשבות ממלאות את הראש יתר על המידה ומגבילות, סוגרות את האופק. מוטב לפנות מקום לאמונה על חשבון המחשבות האלה. אמונה יוצרת מציאות".
"מה המטרה הבאה בלוח המטרות?
"ייתכן שמרוץ הסמטה יהיה מרוץ עונת הפתיחה. עוד לא כל המטרות הוצבו וסומנו, אך מרוץ אייל, כמרוץ הבית, יהיה אבן דרך חשובה בהחלט בעונת תחרויות זו".
אם גם אתם ספורטאים ורוצים לקחת חלק במדור, פנו במייל [email protected] לדגנית לקבלת שאלון ואולי גם אתם תופיעו במדור ספורטאי השבוע.
להרשמה למרוץ אייל לחצו כאן
רצה מעולה וכותבת יפה מאוד, גם כן.
בהצלחה, אירנה.