כשאנחנו יוצאים לאימון או תחרות, אנחנו לובשים את בגדי הספורט שלנו, נועלים נעליים, לוקחים משהו קטן לדרך ויוצאים. לרוב, אנחנו לא עוצרים וחושבים על הזכות הגדולה שניתנה לנו לעצם היכולת לבצע פעילות כל כך פשוטה. ישנם אנשים, דוגמת אסתי סגל, בת 26, בחורה חרדית לשעבר מבני ברק, שהריצה הינה חלום רחוק שהיא רוצה להגשים. סגל חלתה בגיל 17 בסרטן העצמות ובעקבות מחלתה נאלצה לעבור כריתה של אחת הברכיים והשתלה של ברך עשויה ברזל.
עוד כתבות בנושא
"אני מרגיש שההר הוא לא רק האתגר האישי שלי"
"לא צריך מחבל מתאבד בשביל לנצל כל הזדמנות בחיים"
"אני לא מסוג האנשים שמתלונן ואומר שקשה לי"
הגוף דחה את השתל
באחד הראיונות היא סיפרה על קשיים שלה ואמרה, "אני מנסה ליהנות ולעשות קצת יותר ממה שעשיתי קודם. אם כואב לי אני נותנת לזה מקום, מתעצבנת ואומרת שזה לא הוגן ובסוף חוזרת למציאות". במסגרת אירועי מרתון ירושלים האחרון, 11 חודשים מאז שקטעו את רגלה, היא השתתפה בקטע הליכה של 6 ק"מ, כשהיא נעזרת עדיין בקביים שתומכים ומייצבים אותה. לצידה היה כל הזמן מלווה שהחזיק את כיסא הגלגלים שלה, על מנת שתוכל לעשות הפסקות יזומות ולנוח מעט מדי פעם. במהלך הצעידה נהנתה סגל מתמיכה אדירה של כל הרצים והצופים שעמדו בצד הדרך, הריעו ותמכו בה להמשיך. את קו הסיום חצתה בריקודי שמחה ואושר גדול.
בתחילת הדרך כאשר ניסו בבית החולים להשתיל לסגל את השתל, גופה דחה את השתל הזר. היא עברה ניתוחים רבים בניסיון לשפר את מצבה אך כלום לא עזר. היא סבלה מכאבים חזקים וקיבלה משככי כאב חזקים מאוד בכדי לטפל במצבה. בעקבות זיהום שהתפתח, החליטו הרופאים לבצע קטיעה של הרגל. בסרט תיעודי שליווה את תהליך הקטיעה, מבקשת אסתי למצוא שליחות ומטרה ולעזור לאחרים. גם ברגעים הכי קשים בחייה, דקות ספורות לפני הכניסה לחדר ניתוח ופרידה מאחד האיברים בגופה, היא עדיין חושבת בצורה אופטימית.
11 חודשים לאחר קטיעת רגלה השתתפה במרתון ירושלים | צילום: פלאש 90
את כל התהליך היא ליוותה בסרטונים בשידור חי בפייסבוק תוך שהיא משתפת את העוקבים אחריה, החל משלב ההחלטה ללכת לניתוח ועד לרגעים קטנים ואינטימיים, הפחדים, הדמעות, החששות והחלומות שהיא מקווה שיתגשמו לאחר שרגלה תוסר. אל מיטת בית החולים עולים לרגל כל הזמן חברים ובני משפחה ועוטפים אותה בחום ואהבה, מחזקים ותומכים בה.
לאחר הקטיעה היא החלה לעבור טיפול שיקומי הכולל עבודת פיזיותרפיה, נפשית ומאבקים בתופעת כאבי הפנטום שמוכרים בקרב קטועי גפים. בעזרת תרומה, היא קיבלה פרותזה אלקטרונית שבעזרתה החלה ללכת שוב על שתי הרגליים. תהליך ההסתגלות לפרותזה היה ארוך וכואב. היא עברה הסתגלות ארוכה וניסתה לשמור בכל הדרך על הומור ואופטימיות, למרות הכאבים החזקים מהם המשיכה לסבול.
קינאה קצת באנשים שרצים | צילום: פלאש 90
סגל תמיד קינאה באותם אנשים רצים, גם בסרט התיעודי היא מזכירה את הרצון שלה לרוץ, אך בשל מצבה הרפואי לא היה באפשרותה להגשים את החלום. הפרותזה שיש לה כרגע, אינה מתאימה לריצה, אך יש לה חלום ושאיפה יום אחד להצליח לרוץ עם פרותזה ייעודית.
היא מאמינה שגם ברגעים שחורים וקשים, אפשר למצוא את הדברים המתוקים ולמרות שעברה רגעים קשים, כואבים ועצובים, עדיין היא מצליחה למצוא את הדברים שישמחו אותה ויעשו לה טוב, דוגמת השתתפות באירוע ריצה.
יש לה חלום, להצליח לרוץ מרתון יום אחד כדי להגשים את החלום, היא צריכה לעבוד קשה ולחזק את גופה.
