את ההיכרות הראשונה שלו עם עולם הטריאתלון עשה ראובן ברון עוד בשנות התשעים, והשתתף במפעלים שהיום אפשר רק לקרוא עליהם כמו טריאתלון חורשים שהיה הראשון שלו. למרות שהוא לא ראה כל כך טוב, הוא לקח על עצמו את הסיכון לשחות, לרכוב ולרוץ – אבל רק עד היום שבו הוא הבין שכבר אי אפשר להימנע מפספוס של מצופים בים או של מחסומים בכביש.
מאז שהתעוור לגמרי והשלים עם זה, הוא לא מפסיק להתחרות. ראובן ברון (משמאל) עם המלווה שלו בטריאתלון תל אביב | צילום: TRI WE CAN
עוד כתבות בנושא
הטריאתלט העיוור אורן בליצבלאו מכוון למטרה
כיצד מתכונן עיוור בן 70 למרתון הראשון בחייו?
מי ניצח בטריאתלון תל אביב 2019?
עוד מילדות הוא סובל מניוון רשתית בעיניים, וזה אומר שהראייה שלו הידרדרה באופן הדרגתי מהיום שבו הוא עבר לשבת בשורה הראשונה בכיתה ג' ועד גיל 60 שבו הוא נותר עם אחוז ראייה אחד בלבד, שזה אומר כפי שהוא מסביר: "טשטוש אחד גדול".
היום הוא בן 70 וחודשיים, ועושה רושם שדווקא החלק הכי מצער בסיפור המחלה של ראובן ברון הוא אותו היום שבו הבין שלא יוכל לעסוק יותר בטריאתלון, ולא מעט שנים ללא פעילות גופנית שהגיעו לאחר מכן. זה מה שקרה לפני עשור, אבל ראובן ברון השתתף בטריאתלון תל אביב האחרון, הוא גם רץ לראשונה מרתון בפברואר 2019 בתל אביב, האמת היא שהוא לא מפסיק לרוץ וגם לרכוב ולשחות, וכל זה בזכות היכרות מקרית עם העולם המופלא שנקרא פראטריאתלון, משהו שהוא בכלל לא חשב עליו כשנאלץ להפסיק להתאמן לבדו.
"לפני 6 שנים הבת שלי עשתה לי חור בראש אחרי שמישהו בעבודה סיפר לה על עמותת אתגרים", נזכר ברון: "היא התעקשה ואני התחלתי לרוץ בקבוצת הריצה שלהם. אחרי שנתיים נפתחה קבוצת לעיוורים שנקראת 'קשר עין' שמתאמנת פעמיים בשבוע. מאז אני שם, וזה לגבי הריצה. אחרי שחזרתי להתאמן בריצה סיפרו לי על קבוצת טריאתלון בשם TRI we can שבה עיוורים יכולים להתאמן לטריאתלון, אז הצטרפתי אליהם ובהמשך הצטרפתי גם לקבוצת הרכיבה CANVELO שבסיסה הוא במרכז הישראלי לכלבי נחיה בבית עובד".
מדחיפה של הבת לאימונים בקבוצה אחת, ברון הפך למתאמן קבוע של מספר קבוצות ובעיקר למתחרה קבוע בכל אירוע שאליו מגיעה כל אחת מהקבוצות. זה אומר במילים אחרות שהוא פוקד חלק גדול מהטריאתלונים, מרוצי אופניים, מרוצי כביש ובתוך כל זה גם ריצת בכורה ל-42.2 קילומטרים במרתון סמסונג תל אביב האחרון. האמת היא שזה כבר הגיע למצב שאפילו המשפחה התומכת מתקשה לעמוד בקצב: "המשפחה הגיעה למרתון תל אביב, בת זוגי הגיעה לשלושה טריאתלונים, אבל בסופו של דבר מדובר בלוגיסטיקה ואני היחיד בבית שעושה את זה. אז כל אחד במשפחה מקבל את זה בצורה שונה. הבנות חוששות ואומרות שאני משוגע, הבנים או שלא מגיבים או שאומרים כל הכבוד ומקריאים לי את האימוג'ים של הוואטסאפ כמו שריר, מחיאות כפיים וכו'.
"בסוף השבוע האחרון רצתי במרוץ הלילה של פתח תקוה והגעתי ראשון בקטגוריה, למחרת השתתפתי במרוץ שטח של איגוד האופניים וסיימתי שני, גם בטריאתלון תל אביב סיימתי שני בגלל שנקרעה לי השרשרת אז רצנו עם האופניים".
ראובן ברון עם המלווה שלו בטריאתלון ראשון לציון | | צילום: TRI WE CAN
ולחשוב שבגיל מסוים הוא כמעט וויתר על כל ההנאה הזאת, שממלאת את רוב הזמן הפנוי שלו. אגב, בשאר הזמן הוא עובד כמעסה בבית חולים ומשתתף פעיל בוועדות שונות שעוסקות בנושא של אנשים עם מוגבלויות בראייה. ברון מחפש אתגרים נוספים מחוץ לספורט, כנראה בגלל שבתוך הספורט הוא לא מפסיק לסמן וי על כל משבצת וכבר יש לו רשימה מלאה של מטרות לעתיד, גם התוצאות והמיקומים עדיין חשובים לו מאוד בגיל 70. "גברים מזדקנים הם כמו ילדים, הם אוהבים תחרותיות. אדם עם מוגבלות כמוני רוצה להוכיח לעצמו, למשפחה ולסביבה שהוא יכול אז אני אוהב לאתגר את עצמי וחלק מזה אני עושה במרוצים. אבל אני עושה עוד דברים כמו טיפוס בקילימינג'רו, רכיבה בהימלאיה, הייתי גם באוורסט – כל מקום שיהיה בו מלווה מתאים שיוכל לעזור לי".
בשש השנים האחרונות הוא אמנם החזיר לחייו את ההנאה מהספורט, אבל למד להתמודד עם הרעיון של לעשות את הספורט מבלי לראות כמעט כלום, או ליתר דיוק עיסוק בשלושה ענפים שונים בצורה זו. "בכניסה למים המלווה שלי נותן לי יד ואנחנו רצים יחד, זו לא הבעיה", מסביר ברון, "הבעיה בשחייה היא ההתמצאות בדרך, שמירה על הקו הישר. אנחנו מחוברים ולפעמים אני מוצא את עצמי בכיוון ההפוך. אני שוחה עם משקפת כדי שלא יהיה לי שורף בעיניים, אבל לפעמים אני מנסה לזהות את מקור השמש לפי הבוהק וכך אני לומד את המסלול אבל זה לא תמיד עוזר. אני לא סומך על זה אבל משתעשע עם הרעיון ולכן השחייה היא הקטע הקשה יותר.
"ואז יש את האופניים שזה יותר בטוח למרות שברכיבה יש כיכרות ולפעמים לוקחים את הפניות בשכיבה ואני תמיד אומר לעצמי שאם אני עף אני גומר את הקריירה. אנחנו מגיעים למהירויות גבוהות, גם באימוני הרכיבה וגם בטריאתלונים. לעוף ללא הגנה זה לא פשוט. והריצה שמשלימה את הכל היא הדבר הנדוש שאני עוסק בו פעמיים בשבוע".
ולשאלה 'למה', כמו לכל ספורטאי מכור, לראובן ברון יש תשובה מצוינת: "אני תמיד טוען שההנאה צריכה להיות מלווה בסבל. איך אני מפנק את עצמי? על ידי משהו שאני יודע שקשה לי ולכן בחרתי את המרתון ועשיתי אותו כי הריצה היא הדבר העיקרי שאני עושה ואנחנו משתתפים בהרבה מרוצים".
